כשהשמחה מתדפקת על הדלת
נקישות קלות העירוני משנתי,
נקישות קצובות, האירו את מחשבתי.
תחילה הופיע גיל ולאחריו הגיעה שמחה,
ובשניהם יחדיו מצאתי חדווה גדולה ורינה.
בניגון חרישי נכנסו לביתי,
בצליל שמיימי האירו את יומי.
ועוד טרם הבנתי מה הביא אותם הלום,
ותהיתי שמא אני בחלום?!
"שמחה וגיל", שאלתים,
"מה היום מימים?"
ושניהם מביטים בי, מופתעים מחויכים,
ואינני יורדת לסוף דעתם,
ושוב תוהה, הייתכן? האמנם?
ואז הפחד מבצבץ בקרבי,
אולי טעו?
שמא לא אלי נשלחו?
ועוצמת את עניי חזק, חזק,
חוששת לפתחם,
ולגלות שיצאו הם לדרכם.
אך שמחה אינה מרפה,
וגיל מחליט שלא יתכן...
ולכן, מחליט הוא לעשות מעשה,
ולוחש הוא משהו לשמחה,
ושניהם פותחים בשירה:
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד",
ופותחת את עיני בזהירות,
ואכן הם עוד שם, שרים ושמחים.
ומבלי משים, מצטרפת אני לשירתם,
תחילה בשקט ואח"כ בקול,
ואט אט, מציפה השמחה את ליבי,
וחיוך גדול מתפשט בקרבי.
ולפתע שמחה וגיל, קמים.
מתנצלים כי חייבים הם להמשיך בדרכם,
כיוון שיש עוד כמה כמותי,
שעליהם לנקוש בדלתם.
אך ליבי מלא בשמחה וגיל,
ואעפ"י שהם יוצאים,
הם נותרו בתוכי.
ועוד טרם הבנתי מה הביא אותם הלום,
ותוהה שמא אני בחלום?!
חודש של שמחה ואורה,
עדי'ה
