מאגר סיפורים וקטעי קריאה לפסח

מאגר סיפורים וקטעי קריאה לפסח
אליהו התשבי/ סיפור עם
לפני שנים רבות חיו בבגדאד איש ואשתו, שניהם יראי ה', אהובים לשמיים ואהובים לבריות. אך דבר אחד העיב על אושרם של בני הזוג - עברו שנים רבות והם לא זכו לבן. הגיע ליל הסדר ובני הזוג הסבו לשולחן, קראו בהגדה וסיפרו ביציאת מצרים. כשקראו "והגדת לבנך..", התעצבו שניהם. עודם מדברים ומרגיעים זה את זו: "ה' לא ישכחנו ועוד יזכנו בבן", נשמעה דפיקה על הדלת ובפתח הופיע אורח זקן שבקש להסב עמם. קבלו את פניו בשמחה ונהגו בו הכנסת אורחים ראויה לשמה. בסיום הסדר, האורח, במקום להודות למארחיו, אמר להם: "מבקש אני מאת ה' יתברך, שאבוא אליכם גם בליל פסח הבא, ושולחנכם יהיה אז בלי סדר". התפלאו בני הזוג על כפיות הטובה של האורח, אך לא אמרו דבר ונפרדו ממנו בכבוד. חלפו ועברו ימים רבים,והאורח נשכח מלבם לגמרי. כשלושה חודשים לפני חג הפסח הבא, נולד לבני הזוג בן. בליל הסדר היו בני הזוג מסובים לשולחן וקוראים את ההגדה, מספרים ביציאת מצרים בשמחה רבה, והתינוק גם הוא היה שם, מושך את המפה, היין נשפך מהכוסות והבקבוק נשבר, הצלחות נפלו ברוב רעש והמצות הפכו לפתיתים. ההורים הביטו בבנם בסלחנות ובאהבה רבה הלא לילד הזה התפללו כל הימים. וכשהגיעו ל"והגדת לבנך" חיוך גדול של אושר היה נסוך על פניהם. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ובפתח ניצב האורח הזקן משנה שעברה.שמחו מאוד בני הזוג לקראתו, נישקוהו וביקשו את סליחתו על שחשבו שכפוי טובה הנו.  האורח רק חייך ואמר: "תזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים", ונעלם. רק אז הבינו בני הזוג, כי האורח לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב.

מעשה ממרור / רבי נחמן מתוך הספר כוכבי אור
מַעֲשֶה מִמָּרוֹר
שֶׁפַּעַם אַחַת הָלְכוּ יְהוּדִי וְגֶרְמַנִי יַחַד לִנְדוֹד
וְלִמֵּד הַיְּהוּדִי אֶת הַגֶּרְמַנִי שֶׁיַּעֲשֶה אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ יְהוּדִי
וְלא יִקְשֶׁה עָלָיו הַדָּבָר
כֵּיוָן שֶׁהַלָּשׁוֹן הוּא אֶחָד
וְהַיְּהוּדִים הֲרֵי רַחֲמָנִים וּבְוַדַּאי יְרַחֲמוּ עָלָיו.
כֵּיוָן שֶׁבָּא סָמוּךְ לְפֶסַח
לִמְדוֹ אֵיךְ שֶׁיִתְנַהֵג בְּבֵית הַיְּהוּדִי שֶׁיַּזְמִינוֹ לְשֻׁלְחָן הַסֵּדֶר
בַּתְּחִלָּה עוֹשִין קִדּוּשׁ
וְאַחַר כַּךְ רוֹחֲצִים יָדַיִם
אוּלָם שָׁכַח לוֹמַר לוֹ שֶׁאוֹכְלִים מָרוֹר.
וְכֵן הָיָה
שֶׁהִזְמִינוֹ יְהוּדִי אֶחָד אֵלָיו לַסֵּדֶר
אוּלָם הוּא הָיָה רָעֵב מִכָּל הַיּוֹם
וְצִפָּה שֶׁכְּבָר יַגִּיעוּ לֶאֱכוֹל אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁאָמַר לוֹ הַיְּהוּדִי.
אוּלָם הוּא רָאָה כִּי נָתְנוּ לוֹ חֲתִיכַת כַּרְפַּס בְּמֵי מֶלַח
וּשְׁאָר הַדְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים בַּסֵּדֶר
וְאוֹמְרִים אֶת הַהַגָּדָה
וְהוּא בְּעֵינַיִם צוֹפִיּוֹת מְצַפֶּה כְּבָר לַאֲכִילָה
וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הִבְחִין כִּי בּוֹצְעִים אֶת הַמַּצָּה שָמַח
כִּי הִנֵּה עוֹד מְעַט קָט יוּכַל לְהַשְׁקִיט אֶת רַעֲבוֹנוֹ
וּפִתְאוֹם נוֹתְנִים לוֹ מָרוֹר
וְכַאֲשֶׁר הִכְנִיסוֹ לַפֶּה נַעֲשָה לוֹ מַר בְּפִיו
וְחָשַׁב שֶׁזֶּהוּ הַסְעוּדָה שֶׁרַק זֶה יאכְלוּ
וּבָרַח תֵּיכֶף בִּמְרִירוּת וְרָעֵב
וְחָשַׁב לְעַצְמוֹ יְהוּדִים אֲרוּרִים
אַחַר כָּל הַחֲגִיגָה נוֹתְנִים לִי לֶאֱכוֹל מָרוֹר.
וּבָא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְנִרְדַם שָׁם.
אַחַר כַּךְ בָּא הַיְּהוּדִי בְּפָנִים שְמֵחוֹת שָבֵעַ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה
וְשָׁאֲלוֹ אֵיךְ הָיָה לְךָ הַסֵּדֶר
וְסִפֵּר לוֹ בְּכַעַס מִמַּה שֶׁעָבַר עָלָיו
אָמַר לוֹ הַיְּהוּדִי אוֹי גֶּרְמַנִי שׁוֹטֶה
אִם הָיִיתָ מְחַכֶּה רַק עוֹד מְעַט
הָיִיתָ אוֹכֵל כָּל טוּב כָּמוֹנִי.
וְסִפֵּר זאת רַבֵּנוּ לוֹמַר
שֶׁזִכּוּךְ הַגּוּף בָּא בִּמְרִירוּת
אוּלָם הָאָדָם חוֹשֵׁב שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה רַק הַמְּרִירוּת
עַל כֵּן בּוֹרֵחַ תֵּיכֶף
אוּלָם אִם מְחַכֶּה מְעַט וְסוֹבֵל מְעַט הַמְּרִירוּת מִזִּכּוּךְ גּוּפוֹ
אַז מַרְגִּישׁ אַחַר כַּךְ כָּל מִינֵי חַיּוּת וְתַעֲנוּג.


ישנם שלושה סיפורים שנוהגים חסידי פולין לספר לפני חג הפסח – וסגולתם של שלושה סיפורים אלו – שיהיו כל צרכי החג ברווח למספר אותם לפני חג הפסח.
אחד הסיפורים הוא מסיפורי הרבי ר' אלימלך – ושאר שני הסיפורים הם סתם סיפורי חסידים – "בלי רבי".
הסיפור הראשון:
אחד מחסידי הרבי ר' אלימלך היה סוחר במשקאות חריפים, סוחר בי"ש. לפני חג הפסח היה החסיד מכין חבית גדולה של י"ש – אותה היה נוהג להבריח אל מעבר לגבול ולמכרה – ומהרווח היה קונה ומכין את כל צורכי חג הפסח.
אותה שנה, נסע החסיד בעגלה עם חבית הי"ש שלו – ותוך שהוא מנסה להבריח את הגבול - תפסו אותו שומרי הגבול והחרימו את מטענו היקר.
ואכן, החסיד נקלע למצב קשה ביותר – כל כספו מושקע בחבית הי"ש – ואם אינו מצליח למכור את חבית הי"ש – הרי הוא נשאר חסר פרוטה – ומהיכן יביא את כל צורכי חג הפסח ?
מיד חזר החסיד ורץ מהר לרבי שלו, הרבי ר' אלימלך – וסיפר לו בדמעות שליש את כל המוצאות אותו ואת מצבו הכספי הקשה – וביקש לשמוע את עצת הרבי.
אמר לו הרבי ר' אלימלך לחזור לשומרי הגבול – ולהגיד להם שקרתה כאן טעות - וזו אינה חבית של י"ש אלא חבית של מים – ועליהם רק לטעום מהחבית כדי להוכח בזאת.
והחסיד, שהוא חסיד אמיתי – עשה כעצת הרבי – וחזר אל שומרי הגבול, ואמר להם שזו חבית של מים ועליהם רק לטעום וכו'.
טעמו השומרים – ואכן היו אלו רק מים – ומיד החזירו את החבית לחסיד – שמיהר להטעינה על עגלתו ולחזור לרבי ר' אלימלך.
נכנס החסיד לרבי – והתחיל בוכה שנית בדמעות שליש – היתה לי חבית של י"ש שאותה אמור הייתי למכור וברווח לקנות את כל צורכי חג הפסח – ועכשיו, כשהחבית י"ש הפכה לחבית מים – נשארתי חסר כל וללא פרוטה לפורטה – ומהיכן אשיג את כל צורכי החג ?
אמר לו הרבי – טעם גם אתה מהמשקה שבחבית. טעם החסיד מהמשקה ומצא שאכן הוא י"ש משובח. וליהודי היה כל צרכי פסח בהרחבה גדולה.
עד כאן סיפור אחד מתוך שלושת הסיפורים – שמספרים שהם סגולה להשיג כל צורכי החג ברווח לקראת הפסח.
הסיפור השני:
פעם אחת איבד המלך את טבעתו היקרה – שהיתה שווה הון תועפות, וגם היתה יקרה לליבו של המלך. כל כך יקרה היתה הטבעת למלך – עד שהקציב מכספו לכסות מראש את כל הוצאותיו של כל מי שיקבל על עצמו לחפש את הטבעת.
דבר זה פורסם בכל המדינה – והגיע גם לאוזניו של יהודי פשוט ועני מאוד – שחי במדינת אותו מלך. והימים ימי חדש ניסן, ומתקרב חג הפסח והצרכים מרובים – ולא היה ליהודי מהיכן לקנות צורכי החג.
אמרה לו אשתו של היהודי – בעלי, היות ששמענו שהמלך נותן ביד רחבה לכל מי שמקבל על עצמו לחפש את הטבעת – לך מיד גם אתה לארמונו של המלך ותצהיר שם שגם אתה מוכן להתמסר לחפש את הטבעת היקרה. היהודי הפשוט והתמים עשה את רצון אשתו והלך לארמון המלך והודיע למלך שמוכן הוא לחפש את הטבעת היקרה.
שמח המלך ומיד העניק ליהודי ביד רחבה – והיהודי חזר לביתו וקנה את כל צורכי החג – והתישב יחד עם בני ביתו לחגוג את ליל הסדר בשמחה גדולה. וכמובן, שהיהודי כבר שכח מהמלך ומהטבעת ומהחיפוש וכו'.
הכומר הערמומי, יועץ המלך ששמו היה דייני – עקב אחרי היהודי והבין בדיוק מה שקרה כאן – ומתוך שהוא גם שונא יהודים – מיד גילה את אוזנו של המלך שהנה היהודי רימה את המלך – לקח את כל הכסף וקנה בו צורכי חג הפסח – ואין לו שום ענין וכונה לחפש את הטבעת האבודה.
המלך, לא השתכנע מיד מדברי הכומר – והלכו שניהם לבית היהודי לראות כיצד הוא מחפש את הטבעת - ואם אכן נכונים דברי הכומר.
עמדו המלך והכומר מחוץ לביתו של היהודי, מציצים מבעד לחלון – שומעים ורואים את היהודי ומשפחתו חוגגים את ליל הסדר ואומרים את הפיוט דיינו.
והיו אלו יהודי גליציה שאינם מבטאים דיינו – אלא דייני. היה בעל הבית שר לבדו את כל השורה "אילו וכו'" – ובני הבית עונים אחריו בקול רם – דייני.
שומע המלך מבעד לחלון – שהיהודי מדבר אל המסובים – וכולם עונים לו דייני – וכך שוב ושוב. והמלך משוכנע היה שהיהודי אכן חוקר ושואל את המסובים לליל הסדר אם יודעים הם היכן נמצאת טבעתו היקרה של המלך – הוא שואל – וכולם עונים דייני שוב ושוב – דייני.
עומדים שם המלך והכומר דייני – וככל שצועקים בני הבית דייני, דייני – התחיל המלך לחשוד ביועצו - ופני הכומר חפו. הזעיק המלך את השומרים ואסר את הכומר – ולאחר שייסרו אותו הודה הכומר דייני שגנב את טבעתו היקרה של המלך – וסופו היה שתלו אותו על העץ.
וליהודי היה כל צרכי הפסח בהרחבה גדולה.

הסיפור השלישי:
היה היה יהודי מאמין, תמים, פשוט – שהתפרנס מהפעלת בית מרזח שחכר מהפריץ המקומי. הפריץ היה מיודד עם היהודי – ופעם אחת כשנפגשו שאל אותו הפריץ – מהיכן באה פרנסתך ?
כמובן, רצה הפריץ לשמוע שהיהודי מחזיק לו טובה שהרי פרנסתו באה ממנו – אלא שהיהודי המאמין התמים השיב ואמר: פרנסתי באה רק מהקב"ה.
לשמע תשובת היהודי הרצין הפריץ, והתחיל לשאול את היהודי שוב ושוב שאלה זו בצורות שונות – וציפה לשמוע בתשובותיו איזה רמז לטובה שמחזיק היהודי לפריץ המשכיר לו את בית המרזח.
ואכן, היהודי היה פשוט מאוד ולא נרמז בשום רמז – ובכל פעם ששאלו הפריץ מאין באה פרנסתך? חזר היהודי והדגיש שפרנסתו באה ישירות מהקב"ה – ולא משום מקום אחר חוץ מהקב"ה.
התרגז הפריץ על היהודי ואמר לו – מאחר שאינך יודע מי עושה איתך טובה ונותן לך פרנסה – עליך לעזוב את בית המרזח ולחפש פרנסה אחרת.
ואם כן, היהודי נשאר לגור באותו מקום – אך נאסר עליו להפעיל את בית המרזח - וכך, לפני חג הפסח – מצא עצמו היהודי בלי פרנסה ובלי פרוטה לפורטה – וצורכי החג מרובים.
לפריץ היה אוצר במרתף ביתו – ושם היו הרבה מטבעות זהב יקרי ערך שאותם אהב הפריץ למנות – וכך בכל יום היה הפריץ נכנס לאוצרו – סופר את מטבעותיו באהבה רבה ומצחצח אותם כדי שיאירו הצורות והדמויות המוטבעות ע"ג המטבעות.
הפריץ היה יורק על המטבע – ועם מטלית היה מצחצח את המטבע – כך היתה דרכו של הפריץ לעסוק עם מטבעותיו – דבר יום ביומו.
אותו פריץ היה "מהגדולים אשר בארץ" – ונהג להחזיק בביתו קוף – קוף אמיתי – שאותו היה לוקח לכל מקום שהלך. וכידוע, טבעו של הקוף לחקות את בני האדם הסובבים אותו – וכך לאחר שראה הקוף, פעם אחר פעם, את הפריץ יורד לאוצר, יורק על המטבעות – ואח"כ מצחצח אותן בהנאה רבה. והקוף, הרי הוא רק קוף – וחשב לעצמו שודאי הפריץ אוכל את המטבעות הטעימות והמבריקות. ואכן, פעם אחת ירד הקוף לתוך האוצר – והתחיל לזלול את המטבעות – אכל ואכל עד שנפל והתפגר.
כאשר ירד הפריץ לתוך האוצר – וראה את הקוף המת – מיד התחכם להתנכל ליהודי חוכר בית המרזח. וכך, בערב פסח – שלח הפריץ את משרתו לזרוק את הקוף המת – לתוך ביתו של היהודי. המשרת עשה כמצוות הפריץ ומיד הסתלק משם חושב לעצמו – יהודי חסר דעת – זה חלקך לחג הפסח. תוך כדי שנחת פגר הקוף על רצפת בית היהודי – נקרעה בטן הקוף ומתוכה נשפכו כל מטבעות הזהב. לקח היהודי את מטבעות הזהב וקנה את כל צורכי חג הפסח בשפע רב – ושמח וטוב לב ישב עם בני ביתו לערוך את סדר הפסח.
עם חשכה, התגנב הפריץ לבית היהודי והציץ מחלון הבית לראות כיצד חוגג היהודי את ליל הסדר. והנה רואה הפריץ שולחן מלא כל טוב – הנרות דולקים ואורחים רבים בבית – וכולם נהנים ושרים ושמחים.
הפריץ לא הבין – מהיכן כל השפע הזה ? נכנס הפריץ לבית היהודי ובפשטות שאל את היהודי מהיכן יש לך כל זה ? – והיהודי, שהיה כאמור יהודי תמים לכל דבר – סיפר לפריץ שמישהו עבר וזרק פגר קוף לתוך ביתו – וממנו יצאו מטבעות של זהב – ומהן קנה את כל צרכי החג.
חכך הפריץ בדעתו - והודה ליהודי שאכן צדק באומרו שפרנסתו באה לו ישר מהקב"ה. – וליהודי היה כל צרכי הפסח בהרחבה גדולה.
ואכן, אם כך מקובל מהצדיקים הראשונים – במסורת שעברה דרך כל תלמידי הרבי ר' אלימלך – לספר ג' סיפורים אלו לפני הסדר – וזאת כסגולה לכל צורכי חג הפסח ברווח – ישנו ודאי גם סוד המשתקף בסדר הסיפורים.
ראינו כבר שהסיפור הראשון, הוא סיפורו של הרבי ר' אלימלך – ואילו שאר שני הסיפורים הם סיפורים של יהודים פשוטים.
הסיפור השני מיוחד בזה – שבזכות אשתו באה הפרנסה ליהודי. יהודי טוב שומע בקול אשתו – והייתי יכול לחשוב שהזוג בסיפור זה הם גילגול של אברהם ושרה. אלא שכאן מתנוצץ סדר אחר והוא – ששלושת הסיפורים הם בעצמם כנגד שלושה אבות – אברהם יצחק ויעקב.
חג הפסח חל בחודש האביב – וישנה התעוררות של כל האבות – כאשר האב העיקרי הוא אברהם אבינו – האב המיוחד של חג הפסח.
אביב – אבי"ב הן אותיות א"ב י"ב - א"ב = 3 הם ג' האבות.
י"ב = 12 - הם י"ב - י"ב שבטי י"ה.
אבי"ב = י"ה.
וממילא בפסח, באביב - ישנה התכללות של כל ג' האבות.
הסיפור הראשון - "הרבי אלימלך החסיד והי"ש" - בו מופיע הצדיק בפרוש – הוא כנגד האדם הגדול בענקים – אברהם אבינו. וידוע שתלמידי הרבי ר' אלימלך שבחו והללו אותו – ממש כמו את הבעש"ט. אברהם אבינו הוא גם בחינת אל"י – וגם בחינת מל"ך. בתנ"ך אלימלך – הוא "אלימלך איש נעמי" – ולכן גם קראו לספרו "נועם אלימלך" – ע"ש נעמי ואלימלך.
במסורת הכתובה בספר זה מופיע – שמ"אלימלך איש נעמי" – ועד הרבי ר' אלימלך – לא היה אחד גדול בישראל שנקרא בשם אלימלך. מאלימלך ועד אלימלך – לא קם כאלימלך.
ואם כן, הסיפור של הרבי ר' אלימלך הוא כנגד אברהם אבינו – כך התנוצץ בשעת סיפור ג' הסיפורים.
הסיפור השני - "היהודי, המלך והטבעת והכומר דייני" – הוא סיפורם של היהודי והיהודיה שעיקרו – ללכת למלך ולהשיג את צורכי החג ולשכוח מכל ההתחייבות לחפש את הטבעת. ובזכות התמימות הזאת – הוי' מגלגל הכל לטובה – ובאופן ניסי. ונוסף לזאת – גם הורגים את השונא. ואם כן, זאת ודאי בחינת גבורה – מידתו של יצחק אבינו, ואשתו היא רבקה אמנו – "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו".
הסיפור השלישי - "היהודי, הפריץ והקוף" – הסיפור השלישי הוא התמים מכולם – כאשר היהודי התמים לא נרמז כלל ע"י הפריץ – והוא הבן התם של ליל הסדר. וממילא, סיפור זה הוא כנגד יעקב אבינו "איש תם יושב אהלים" – וכששואלים אותו מי נותן לך את פרנסתך – תמיד תשובתו – פרנסתי באה לי ישירות מהקב"ה – ולא משום גורם אחר.
ויהי רצון שבזכות שלושת הסיפורים – יהיה לכולם ברווח לחג הפסח, ותכף ומיד ממש נזכה כולנו לרכוש גדול בגשמיות וברוחניות – לצאת מיד לקראת מלך המשיח – שיבוא ויתגלה תכף ומיד ממש.
[ע"פ הספר "חסדי דוד הנאמנים" כרך י' עמ' 143 ואילך; הרב יצחק גינזבורג התוועדות כ"ח מרחשון ה תשס"ג]


שיירת הגמלים המפתיעה
דאגה רבה מילאה את ליבם של תושבי ירושלים אותו חודש ניסן. הימים, ימי העלייה הראשונה. ביישוב היהודי המתחדש נמנו כמאה משפחות בלבד, שנחלקו לשלוש קהילות - ספרדים, חסידים ופרושים. בני היישוב, שנאלצו להיאבק יום-יום על קיומם, גם סבלו רבות משכניהם הערבים.
והנה, כאילו לא די בצרות המרובות שבאו מידי אדם, ניתוספה צרה חדשה מידי שמים: חורף שחון ביותר פקד את הארץ. יוקר המזון האמיר ומחירה של כיכר לחם אחת הרקיע לשחקים. יהודי ירושלים נאנקו ברעב הכבד.
אך זו לא הייתה עיקר דאגתם של בני ירושלים, שכבר היו מלומדים בחיי דחק. הדאגה באה בשל חג הפסח הממשמש, ואילו להם אין חיטים למצות!
רבני היישוב ופרנסיו התהלכו בפנים קודרות. פה-ושם אפשר היה להשיג כמויות מוגבלות של חיטים, אבל מחירן הגבוה עלה בהרבה על הסכום שקופותיהן של הקהילות יכולות היו לשאת. לאמיתו של דבר, קופות הקהילות לא היו יכולות לעמוד בשום סכום, שכן הן היו ריקות לגמרי...
כשבועיים לפני הפסח ישב בביתו רבי ישראל משקלוב, ממנהיגי קבוצת העולים ומראשי היישוב ונכבדיו, והתאמץ למצוא פתרון לבעיה המעיקה. לפתע קלטו אוזניו תכונה רבה מחוץ לביתו. הוא יצא אל פתח הבית ועיניו נפערו בתדהמה. אורחה של גמלים עמוסי שקים על גביהם חנתה לפני ביתו. ערבי זקן, חבוש כאפייה ולבוש בתלבושת ערבית מסורתית, הוביל את השיירה.
כשהערבי הבחין ברבי ישראל הניצב בפתח הבית, התקרב אליו בצעדים מדודים. עיניו של הערבי הקשיש האירו מתוך פניו חרושי הקמטים. הוא החווה בגופו קידה קלה והושיט את ידו לברכת שלום. רבי ישראל הושיט לו את ידו ותהה לפשר העניין.
"רואה אדוני את כל השקים הללו?", אמר הערבי, בהצביעו על השקים הרבים שנשאו הגמלים, "כולם מלאים חיטים. חג הפסח שלכם מתקרב ואני יודע כי בחג זה זקוקים אתם לחיטים, לצורך אפיית המצות שלכם. הבה נסגור בינינו כאן ועכשיו עיסקה במחיר הגון", סיים הערבי את דבריו והשתוממותו של רבי ישראל רק גברה.
מוחו של רבי ישראל החל לפעול בקדחתנות וליבו נחמץ בקרבו. מה יעשה עכשיו? הנה כבר זימן לו ה' חיטים, אך מהיכן ייקח את הכסף הרב שעליו לשלם תמורתן?! הוא כחכח בגרונו ובקול רפה השיב: "בחפץ-לב הייתי מבצע את העיסקה הזו, אבל מה אעשה וקופת הקהל ריקה עתה לחלוטין!"...
הערבי הביט בו, כאומד את דבריו אם אמיתיים הם, ואחר אמר: "יודע אתה, קח את החיטים בהקפה ולכשירווח לכם תפרע לי את החוב".
ליבו של רבי ישראל פרכס בקרבו מרוב אושר. אף-על-פי-כן, משום שישר היה, ביקש לקבוע עם הערבי תאריך נקוב שיהיוה מועד אחרון לתשלום. השניים הסכימו על הסכום לתשלום וכן קבעו את ערב פסח כמועד אחרון לפירעון החוב.
חיש-מהר פשטה בין בתי היישוב היהודי השמועה המרנינה על מלאי החיטים הגדול שהגיע באורח לא-צפוי. בתוך דקות נאספו סביב ביתו של רבי ישראל יהודים רבים שסייעו בפריקת השקים מהגמלים. בתוך כל ההמולה, בעוד היהודים עסוקים בהעמסת השקים על גבם ובהכנסתם לתוך מחסן סמוך, נעלמו הערבי וגמליו מן העין.
התנהגותו של הערבי עוררה השתאות בליבו של רבי ישראל. אך הזמן הדוחק לא איפשר לו להרבות במחשבות. כעת היה עליו לגייס את הכסף שעליו התחייב. הוא מיהר להריץ מכתבים לקהילות היהודיות בחוץ-לארץ ובהם שטח את תחינתו לעזרה כספית מידית, "כדי שבני היישוב יוכלו לחגוג את חג-המצות כדת וכדין". ואמנם, לא ארכו הימים והכסף הדרוש נאסף בידיו.
בהגיע ערב הפסח יצאו כל בני הקהילה למאפיית המצות כדי לאפות את מצות-המצווה לליל- הסדר. רק רבי ישראל נותר בביתו. הוא המתין לערבי שיבוא לדרוש את כספו. אולם השעות נקפו, החמה שקעה והערבי לא בא. הוא לא הופיע גם בימי הפסח ולאחריהם.
חלפו שנים. רבי ישראל משקלוב הרגיש שקרבו ימיו למות. יום אחד, כשכבר שכב על ערש- דווי, קרא לחתנו. הוא הצביע לעבר פינת החדר ואמר ששם מונח ארנק מיוחד עם כסף. על הארנק רשומות היו המילים: 'מעות חיטים לערבי'.
הוא ביקש מחתנו להתקרב אליו ובקול חלש ציווהו: "עשר שנים תמתין ולא תיגע בכסף הזה. אולי בתוך פרק-הזמן הזה יופיע הערבי או אחד מיורשיו כדי לגבות את חובו. אולם אם עד אז לא יבוא אף אחד מהם, תמתין עד ערב פסח של השנה הבאה ואז תחלק את הכסף בין עניי ירושלים".
חלפו עשר שנים ואיש לא בא לדרוש את הכסף. חתנו של רבי ישראל מילא את מצוות חמיו ולקראת חג הפסח של השנה הבאה חילק את המעות בין עניי העיר. סיפורן של החיטים שהחל בפלא, נסתיים אפוא בחידה. 
מתוך: אתר חב"ד

מכתב לקיסר:
ערב פסח בשנת תרע"ה. מלחמת-העולם הראשונה הכניסה לתוך הקלחת את מרבית מדינות אירופה וגבתה מחיר דמים של מיליוני אזרחים. בתוך כל זה, אי-שם בין ההרים, במחנה- שבויים אוסטרי, בין מאות שבויי מלחמה רוסים ופולנים, מתכנסים שישה יהודים להתייעצות דחופה.
גזר-דינם אמור להינתן בתוך כמה שבועות ודי בזה לעורר דאגת-לב. אבל לא זו הסיבה להתכנסותם. חג-הפסח יחול בעוד כשבוע, והם משתוקקים בכל מאודם לחגוג אותו מתוך תחושת חירות כלשהי.
אין להם שום חלומות על מצות ושולחן סדר. אלה ימי מחסור חמור, שמונעים העברת מזון סדירה אפילו אל החיילים שבשדה הקרב, כל-שכן אליהם. אבל הם מבקשים בכל- זאת לצקת נופך של חגיגיות ותחושת פסח בחייהם.
לבסוף החליטו: לקראת החג יקרצפו היטב את צריפם. כמו-כן יפנו אל מפקדם בבקשה לקבל לפני החג קש רענן לשקי המצע שלהם...
השבויים הלא-יהודים התבוננו בתימהון בששת היהודים שעסקו במרץ רב בניקיון הצריף. מוחותיהם לא קלטו את הסברי עמיתיהם היהודים, אך מכיוון שפעולה זו הטיבה גם עמם, קיבלוה באהדה.
לייזר יאסין היה הצעיר מששת השבויים היהודים. בן יחיד להוריו שגוייס בכוח. עוד לא הספיק להתאושש מהלם הניתוק מביתו, וכבר הושלך אל סערת הקרב ונלקח בשבי האוייב. עתה, כשקרב חג-הפסח, גברו עליו געגועיו לבית הוריו.
לילה אחד לא הצליח להירדם. בעיני-רוחו צפה ועלתה אווירת ליל-הסדר בחיק משפחתו. דמות אביו היושב כמלך בראש השולחן ומראה אמו הלבושה בגדי החג. ניחוחות המאכלים הטעימים עלו באפו וערפלו את חושיו. שעה ארוכה נישא על כנפי דמיונו, שפתח את שק הדמעות שבעיניו ואלה הרטיבו את לחייו ואת מצעו.
בסערת-רוח התרומם ממשכבו, הדליק נר קטן, ולאורו שלף עיפרון ופיסת נייר והחל לכתוב. בלשון דלה ופשוטה ביטא את רצונו לחגוג את החג הקרב ובא, כדינו וכהלכתו: עם מצות, יין, דגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לכתוב את מכתבו, קיפלו היטב ואז כתב עליו את שמו של הנמען: "קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף ירום- הודו". הוא שמע פעם, כי לעיתים הצליח אסיר להשיג דבר-מה על-ידי פנייה ישירה אל הקיסר בכבודו ובעצמו...
את המכתב המקופל הכניס לתיבת-הדואר שיועדה לאסירי המחנה, וחזר מיד אל משכבו. רק אז נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה.
בבוקר לא זכר כלל את מעשה אמש. הוא נזכר בו רק כעבור כמה ימים, במיפקד הבוקר. באורח לא-שגרתי התייצב במקום מפקד המחנה. פניו הקרינו עצבנות רבה. הוא סקר את האסירים במבטים מזרי-אימה.
לפתע שאג: "האסיר יאסין ייצא מהשורה ויתייצב לפני!". למשמע שמו, אחז רעד בגופו של לייזר. כברק היכה בו זיכרון אותו מעשה לילי נמהר. עתה הבין כי פזיזותו עתידה לעלות לו ביוקר.
מפקד המחנה הביט בלייזר בבוז ובזעם כאחד. "אתה הוא שהעזת לפנות במכתב אל כבוד הקיסר ירום-הודו?!", שאל. לייזר האומלל הניד קלות בראשו. לא חלפה שנייה וידיו הושמו באזיקים. כעבור דקה מצא את עצמו בתוך עגלת אסירים, ומשני צידיו שני שומרים חמושים.
במחשבותיו ניסה לשחזר את כל מהלך המאורעות שהביאוהו לאותו מעשה טיפשי ומסוכן. ככל שהתאמץ, לא הצליח להבין את עצמו. קל היה לו להבין על מה יצא זעם הקיסר והוא הצדיק עליו את הדין. אולם דבר אחד לא הבין. מקטעי דברים ששמע מפי השומרים הבין, כי פניו מועדות לווינה. "אם ביקשו לתלותני, מדוע עליהם לעשות זאת דווקא בווינה?" תמה. כך או כך, לייזר כבר הכין את עצמו לגרוע מכול. כל הדרך ישב שמוט-ראש ושפתיו מלמלו פסוקי תפילה שזכר בעל-פה.
לאחר שעות ארוכות של המתנה בתא המעצר של בית-הכלא בווינה, נפתחה לפתע הדלת, ולייזר חש צליל שונה בקולם של הסוהרים שפנו אליו.
עד מהרה הובהר לו, כי הקיסר אכן קיבל את מכתבו, אלא שזה לא הכעיסו, אלא אדרבה, ריתק אותו ואולי אף נגע לליבו. זו הייתה הסיבה שביקש להביא לפניו את כותב המכתב...
לייזר סבר ששוב מוסיפות הזיותיו לתעתע בו. לפניו, בארמון מפואר, ישב קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו. הוא הביט בלייזר במבט מלא עניין. לאחר שסקר אותו מכף רגל ועד ראש, הורה לעוזריו: "תנו ליהודי זה חמש-מאות כתרים מאוצר המלוכה, כדי שיוכל לקנות לו ולחבריו במחנה את כל צורכי החג שלהם".
לייזר הובל החוצה. שומריו הוסיפו ללוותו, אלא שהפעם נלווה אליהם איש מטעם הקיסר שדאג למילוי הפקודה עד תומה.
ששת האסירים היהודים במחנה-השבויים האוסטרי ישבו סביב שולחן הסדר והביטו איש בפני רעהו כלא-מאמינים. על השולחן שלפניהם היו מצות, בקבוקי יין, דגים וכל טוב. גם בחלומותיהם הפרועים לא העלו על דעתם נס כזה. במשך שעות ארוכות התרוממו נפשותיהם אל הפסגות הגבוהות של חג-החירות...

תבדוק את החמץ שלך!
אמר המגיד מקוזניץ: הבדיקה מהחמץ - הכוונה ליצר הרע- צריכה להעשות במקומות בהם מכניסים חמץ, היינו במקומות שם שוכן היצר הרע, כלומר, באיזה מידה שאדם לקוי, שם צריך הוא לבדוק ולשוב בתשובה, למשל , אם אינו זהיר בדיבור פיו, או שלקוי הוא בשמיעת דברים אסורים, עליו לבדוק במקומות אלו אצלו, ולקבל על עצמו להשמר מעתה ועד עולם,ואז! על העבר ימחל לו ה', יתברך, אבל מקום שאין מכניסים שם חמץ,- שם, אין צורך לבדוק, דהיינו , אל לו לאדם לבדוק במעשיהם של אחרים, שלא יהיה מאלה המחפשים חמץ אצל הזולת, ושוכחים לבדוק החמץ המצוי אצלם ...!

ארבע כוסות של חלב
מעשה ובא אדם לפני רבה של ירושלים, ושאלה בפיו, חולה הוא, ואסורה עליו שתית יין, האם יוכל לצאת ידי חובתו בארבעה כוסות של חלב בגדר חולה? הרב השיב: אתה בודאי פטור משתיית ארבעה כוסות, בין כוסות יין בין כוסות חלב, תוך כדי דיבור, הוציא הרב מכיסו סכום נאה, והעניק ליהודי נדבה הגונה, לאחר שהודה ונפרד היהודי מהרב, תהתה הרבנית, מניין לך שאדם זה זקוק לנדבה? הלא לא בא אליך אלא לברר דבר הלכה? צחק הרב ואמר:  אילו היתה ידו משגת לסדר פסח כהלכתו, בשר דגים וכל המטעמים, כלום מותר היה בשתיית חלב!
     
הגאון בחסד
הגאון רבי עקיבא איגר היה נוהג להזמין לביתו אורחים רבים שיסבו עימו בליל הסדר, פעם אחת, הבחין רבי עקיבא, כי אחד האורחים, הפך בשוגג את כוסו המלאה יין על השולחן היין, והכתים את המפה, פני האורח הסמיקו כארגמן, הגאון המארח הרגיש במבוכתו של אורחו העלוב, ומיד נענע את השולחן בפניו, באופן שלא יורגש שגם כוס יינו התהפכה, נענה הגאון לבני ביתו – דומה כי השולחן רעוע, ואינו יציב דיו  ועל כן כוסות יין אחדים התהפכו מן הסתם!
(שלושת הסיפורים מתוך: אתר אוהלי יוסף ואהרון)

סיפור לפסח! נס הצלה בתימן שנעשה ע"י הקדוש מהר"ר יהודה צעדי זצוק"ל
לכבוד המאורע ביקשו ממני, להגיד איזה דבר, מה שנעשה לאבותינו. לספר סיפור מהניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה.
כפי שפתחנו, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, בדרך כלל בליל הסדר צריך להיות הזמן של הגאולה. וח"ו אם לא זוכים, הזמן הזה נהיה זמן של צרות. כמה עלילות דם היו בליל הסדר. דרך אגב, המהר"ל מפראג נולד בליל הסדר. המהר"ל מפראג כידוע הציל מהרבה עלילות דם, והוא נולד בליל הסדר, משמים שלחו אותו. אבל הרבה דברים, הרבה צרות, אירעו דוקא בליל הסדר. דוקא ביום שמיועד לגאולה, אם היינו זוכים. אבל כנראה, שאצל הקב"ה הכל מדה כנגד מדה, ח"ו אם עם ישראל לא זוכים לגאולה, ה' מביא עליהם צרה. דהיינו, אם הייתם ראויים זה היה צריך להיות זמן של גאולה, ואם לא הייתם ראויים לגאולה, נהיה בדיוק הפוך רח"ל.
אקרא לכם סיפור שהיה בתימן. הסיפור קשור למארי יהודה צעדי זצוק"ל, שמהרי"ץ מביא אותו בתור מורינו, כותב עליו מורינו הרב רבי יהודה צעדי. ההקדמה שלו לסידור מובאת בתחילת התכלאל עץ חיים. מהרי"ץ כותב עליו שהוא היה אדם קדוש. ועכשיו תבינו, שלא לחנם הוא נחשב קדוש, גברא רבא, וגם בעל קבלה מעשית, ושבזכותו ניצולו בליל הסדר במעשה שהיה.
כתוב כך, בשנת התקע"ח לאלף הששי בקכ"ט לשטרות, מהר"י צעדי הודיע בבתי הכנסת שישובו בתשובה, עשה פרסום, באותה שנה בליל פסח יגאלו ויבוא מלך המשיחהשיב אותו לץ אחד, עשיר, אין אנחנו צריכים להיגאל, הרי אנחנו שרויים בשמחה ובצהלה, לא צריכים משיחים. טוב לנו ככה. אמר לו, חייך, בליל הסדר תבוא חדר בחדר להיחבא. זו קללה. אם אתה לא מאמין, יהיה בדיוק הפוך. וכך היה, בליל פסח באו גייסות הרבה, והרגו מישראל, ובזזו את בתיהם, וקרעו ספרי תורה, ואותו האיש התחבא בבית הכבוד. הוא אומר, כבר חובר על זה השיר בלשון ערבי וכו' שיר גדול וכו'. העיקר, זה היה מאורע גדול, שעשה רעש גדול ושלא זכו.
מוהרר"י צעדי לא היה לו רק בן אחד, ושמו מוהר"ר יחיא צעדי. מכירים. הוא היה חבר בבית דין של מהרי"ץ. מהרי"ץ בבית דינו היו שלשה, הוא, ומארי יחיא צעדי, הבן של מארי יהודה צעדי, והשלישי מארי יחיא משרקי, הבן של בעל השתילי זתים. בכל אופן, היה לו רק את הבן הזה. והיתה לו בת אחת, נשואה לבית אלבדיחי, ילדה לו בן אחד שמו יהודה שוכר. שוכר זה יהודה. למה שוכר זה יהודה? יהודה אתה יודוך אחיך, בתפסיר זה יהודה אבל בערבית כשרוצים לומר תודה אומרים שוכרן. פירוש המלה אנא אשכורך, הכוונה, אני אתן לך תודה. יהודה מתרגמים שוכר. יהודה דהיינו שוכר היה עשיר, אבל לא היה בעל תורה. מהר"י צעדי היה זקן ביותר, ועוסק בתורה יומם ולילה, אבל עני ביותר. אתם יודעים, דרך אגב אולי כדי להבין את הדבר, היו בתימן הרבה ת"ח עניים, ומספרים עליהם נסים ונפלאות. היו עניים ויכלו לעשות לעצמם פרנסה, בדרך כזו או אחרת, אבל הם לא רצו. אם הקב"ה גזר עליהם העניות, לא רצו להתפרנס ממעשה ניסים. לא רצו לגרוע מהשכר שלהם. סבלו דוחק ועניות, ועסקו בתורה. ממש בצער גדול. בכל אופן, הבן של מהר"י צעדי גם היה בעל תורה ועני ביותר, אבל הנכד יהודה בדיחי היה עשיר, והיה תמיד מפרנס את סבו. היה תמיד קורא לו, תבוא אלי. יהודה בדיחי היה מזמין את זקנו מהר"י צעדי על שלחנו, וכל שכן בימים טובים שלא יזוז מעל שלחנוומה היה שכרו? נולד לו בן אחד ת"ח גדול, ושמו מורינו יחיא בן יהודה אלבדיחי, בעל חן טוב ולחם תודה. מכירים את הספרים האלה. בזכות שהיה מחזיק תורה, מחזיק את סבו.
ויהי מימים כי זקן רבי יהודה צעדי ועיניו כבדו מזוקן, תמיד יושב בחדרו להגות בתורתו, יום י"ב לחודש ניסן, ערב לפני ליל הסדר, העמיד המלך אלמנצור את בנו אלמנצור הצעיר והלבישהו כתר מלכות. היה אימאם זקן, כנראה ראה שהוא לא מסוגל להמשיך בתפקיד, אמר לבן שלו מנצור הצעיר הקטן, תהיה עכשיו אתה המלך, תנהל את עניני המלוכה, ואני אשב בצד.ויבוא אל אביו וישתחוה לו ויכרע על ברכיו וכו' ויאמר ברוך אשר העמיד אותך מלך יושב על כסאירק, מזהיר אותו האימאם הזקן, השמר לך ושמור נפשך שלא תתגרה ביהודים, למען תאריך ימים על ממלכתך. תזהר, ביהודים אל תיגע. אמר לו, למה אתה חסר דעה כמותם? בני אדם ככל שמזדקנים דעתם מיטרפת עליהם, אתה כנראה כבר לא בשכלך, אני כל עצמה של מלכות לא קיבלתי, רק כדי להרוג ולאבד את כל היהודים. ולא יזכר שם ישראל עודאמר לו, בני, חושש אני לך שמא תבכה. אני חושש שבסוף אתה רק תצטער, תבכה מזה. אמר לו, אבא, אני אמרתי לך שאתה חסר תבונה, אתה לא מדבר בדעתאין להם אפי' חרבות להילחםאין בהם ממש. אני יכול לכלותם ברגע קטן, כי חלשים הם. ה' מואס אותם ורוצה להכחידם מן הארץ. אמר לו, בני, אם תשמע לעצתי היזהר והישמר מהם, הם נראים כמו תולעת שמשברת כמה קורות גדולות. אמר לו, אבא, איך אתה אומר? אומה זאת אינה נחשבת אומה, ואין להם שֵם בגויים. אני אשלח ילדים קטנים יוכלו להכחידם ברגע. לא צריך אפילו צבא, כמה ילדים יגמרו אותם. אמר לו, בני, אל יקלו בעיניך, כי כבר ניסיתי, אני כבר זקן יש לי נסיון, תשמע לי, לא יכלתי להם. הם מפילים שיני אריות ומשברים מלתעות כפירים. אמר לו, אבא, בחייך, מחר אני גומר את כל הסיפור,למחר אעשה הדבר הזה, ולא יזכר שם ישראל עוד. ח"ו.
באותו הלילה הוא ליל ארבעה עשר בניסןליל בדיקת חמץ, באו כל הגויים לשמוע תפילות מפי האימאם החדשנתקבצו כולם אל המסגף הנקרא אלגאמע אלכביר, זה המסגף הכי גדול שלהם בצנעא. אחרי התפילה אמר להם שמעו עמים כולם, מטעם המלך ודתו, למחר יש חג ליהודים, כל אנשי המדינה יחד תבואו כשמעכם קול הטאסה. טאסה זה עריבה גדולה עשויה מנחושת, לנחושת יש קול צלול, וכשמכים עליה זה משמיע רעש גדול. אם תשמעו את הקול של הטאסה של האימאם, בחרבות כולם מגיעים ונרד אל היהודים בטח, לא נחיה כל נשמה. כל היהודים יושבים בביתם בליל הסדר, ונגמור עם כולם בבתיהם. רק תזכרו שהסימן הוא כשישמע קול הטאסה. וכל אשר לא יבוא וימרה את פי נְוָלִי יִתְּשָׂם. זה פסוק מספר דניאל, כלומר, יחריבו את הבית שלו או יעשו אותו מקום אשפה. ונשמרתם מאד לנפשותיכם שלא להוציא סוד הדברים שידעו היהודים מה שאנחנו מחשבים עליהם.אף אחד שלא ידבר, זה סוד בינינו. מחר בהפתעה אנחנו פושטים על שכונת היהודים, מה שנקרא קאע אל יהוד.
והם לא ידעו כי שומע מומר אחד שהמיר מהיהודיםשאמרו חכמים גיורא עד עשרא דרי לא תבזי ארמאה באפיה. צריך להיזהר מאד בהם. סוף סוף הוא יהודי, אפילו שהוא מומר. בקיצור, המומר הזה השכים למחרת וסר אל רעהו יהודה בדיחיאומר לו אני רוצה להגיד לך סוד. אני מגלה לך אבל תיזהר שאל תגיד לאף אחד בעולם. אני אוהב אותך, ולכן אני מספר רק לך.אמר לו, איעצך נא עצה, תקום תמלט את נפשך ואת נפש אנשי ביתך תסע מן המקום הזה, כך וכך היה המעשה. נמנו וגמרו במסגף להשמיד את שונאי ישראל עד גמירא מאיש ועד אשה מקטן ועד גדול מעולל ועד יונק יבואו בלאט ואתם ישנים בליל חגיכם. אבל אל תוציא סוד, כי המוציא את הסוד דמו בראשו. אלא מפני אהבתך הגדתי לך. תצא מצנעא עם כל המשפחה שלך, תברח מהעיר הזאת.
כשמוע יהודה בדיחי הדברים האלה, (אה, אני רואה שנמצא פה מישהו מהצאצאים שלו. אתה מכיר את הסיפור? מוכר לך. אתה יודע בשם מי הוא מספר את זה? הוא כותב בסוף, שהוא שמע את הסיפור מפי מהר"ר עמנואל בן כמוהר"ר יחיא אלבדיחי. הוא שמע את זה מאנשים שהיו ממש בתוך העניינים.) בקיצור, יהודה בדיחי שמע את הדברים האלה, ונמס לבבו, ולא קמה עוד רוח בו מפני הבשורה הרעה הזאת. נבהל, מה עושים? ומצד שני אי אפשר להתייעץ עם אף אחד, זה סוד שאסור לספר. ויקם סגר את חנותו והלך אל זקנו מהר"י צעדי, והוא בחדר לבדו יושב ועוסק בתורה. הלך לסבא שלו. ראה אותו לומד, וחדרו פתוח אל הרחוב, ויבוא אליו ויכרע על ברכיו ויבך בכי גדולויצעק ויאמר לו למה תבכה? קום לך אל הבית ותכין צרכי החג, ליל שימורים הוא לה'ויספר לו את כל הקורות. כנראה לא פחד, חשב שהוא לא יספר. ויאמר לו, אל תאמין ליצר הרע שבא לבלבל דעתך להטרידך וכו' ממצות ה'. הוא מנסה להגיד לו, סבא יש צרה צרורה, והוא אמר לו, אל תדאג, זה רק בלבול. במקום שתעסוק במצוות, אתה מתבלבל. בקיצור, הלך מעמו בפחי נפש.
והרב זכרונו לברכה יושב ולומד בתורה, אין כסף בידו כי עני הוא. והנה עבר אדם אחד ונתן לו עשרים כּבאיר, אינני מכיר את המלה הזאת, כּבאיר, כנראה זה שם של מטבעות שהיו אז. אמר לו, בבקשה הרב, קח נא את ברכתי אשר הובאת לך בשביל שאיפת נחיריים הנקרא בורדקאן. תיקח את זה ותקנה טבק, נתן לו את הכסף וזהו. הרב קיבל. עבר תינוק ישראל מהרחוב, אמר לו לך אל תוך כבשן האש של קדרים וקח לי משם ארבעה שברי חרס ואני אתן לך ארבעה כּבאיר שכרך. יש מקום שעושים שם כבשן, אלה שמתעסקים עם כלי חרס. תביא לי ארבעה שברים של חרס, ותקבל ארבעה מטבעות. הלך והביא ונתן לו. עמד וכתב עליהם שמות קדושים. כתוב פה מה הם השמות קדושים, והם ראשי תיבות, ותבער אש בעדתם, בדיוק כמו השמות האלה, להבה תלהט רשעים, המלים הולך וחוזר לפי הפסוק הזה. ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים. בקיצור, על כל חרס הוא רשם שם אחד קדוש. אמר לתינוק עכשיו תיקח אותם, אני אתן לך עוד ארבעה כּבאיר, ואתה תזרוק אותם לארבעה פינות העיר, צפונה וקדמה ונגבה וימה, תשים בכל מקום את השברים של החרס הזה. אמר לו, טוב. הלך וזרקם ויהי כמחריש. והנער לא ידע מאומה. והאיש יהודה, זה יהודה בדיחי, מסכן, כל היום דמעות יורדות כנחל, מחשב בליבו איך למחר ח"ו והרחובות ריקים מקטן ועד גדול, כמו שחשב האימאם, לא יחיה. ולא ידע מה עשה זקנו מארי צעדי, כי לא הגיד לו כלום. לעת ערב, באו כולם מלובשים לערבית גדולים וקטנים אל בית הכנסת שמחים וטובי לב, הודו לה' כי טוב, שמחה, עלו לשמים, זה המזמור של החג, כל האנשים שמחים בבית הכנסת והאוירה מרוממת, והוא מסכן יהודה הזה בוכה בוכה, ודמעות נוזלות בחיל. אבל הוא לא מספר לאף אחד, לא הגיד לאנשים סודו. גמרו את התפילה, אחז ביד מהר"י צעדי כי הוא זקן מאד, והביאו אל ביתו. הרי הוא נהג תמיד להחזיק אותו, להזמין אותו אל ביתו. הושיב אותו על מושבו, בזוית ישיבתו והסיבתו. טוב, התחילו קידוש, תרומה הבדילנו מכל עם, כולם שמחים, כל אנשי הבית אשתו ובניו ובנותיו מסובים בשמחהשתו כוס ראשון. באו לרחוץ מים לטבול הירקות, עוד מעט כרפס, והנה טאסה. פתאום הוא שומע את הטאסה הזאת. שמע את הצלצול, מקבצים את כל הערבים ככל אשר ציוה אותם האימאם בליל ארבעה עשר. רק שמע את הטאסה, וקם ממקומו, נבהל. קם. אמר לו זקנו מה לך? שב. אמר לו, אני לא יכול, לא יכול להגיד הגדה, אני רוצה לראות מה יהיה בסוף הלילה הזה, מה יהיה אחריתנו, נחיה או נמות. אמר לו, בני אל תחוש, תעשה רצון ה' יתברך, וה' סביב לעמו, לא יטוש ה' את עמו. אמר לו, אין ליבי שוקט ובוטח. ליבי בוער בלהבי אש, גחלת בקרבי, אני לא אוכל עכשיו לעשות שום דבר. בקיצור, עלה לגג לראות מה תהיה האחרית. כל היהודים שקט ושלוה. שומע שאומרים את ההגדה בשמחה בנועם שפה, בטוב כל, שותים ארבעה כוסות. השלימו סדרם כל יושבי שכונת היהודים, והלכו לישון, יחד לחיים ולשלום, הפקידו את רוחם ביד יוצרם. אבל, חוץ ממנו.והאיש יהודה ואנשי ביתו שמו נפשם בכפיהם, מחכים על הגג.
ויהי כאשר התקבצו כל בני קטורה, אחר שלש שעות או יותר, והאימאם לפניהם, שבעת אלפים איש, כולם אחוזי חרבות שלופות בידם, כאשר ציוום האימאם מלכם. והירח היתה בהירה ביותר, ליל חמשה עשר בחודש. והנה ירדו כולם דרך שכונת היהודים. הגיעו לצפון והנה אש עולה עד לב השמים. רואים אש מפסיקה בינה לבינם, אמר להם האימאם, עיברו, אל תיראו, כישופים הם. זה רק אחיזת עיניים, כישוף, תעברו. עברו מהם, נשרפו. נשאום על כפיהם. אמרו, נלך לצד מזרח, נשרפו גם שם.חזרו ונסובו מדרומה של העיר, נשרפו. חזרו מפאת ימה, לא הצליחו. ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים. מחכים אולי תיפסק האש, וכי כמה זמן תדלוק האש? שהו ארבע שעות, והם מקיפים, מסתובבים אולי ימצאו איזושהי פירצה מאיפה להיכנס, לא מצאו. האש בוערת ובוערת בלי הפסקה,חזרו אל בתיהם, נזורו אחור בפחי נפש.
מיד בכה אותו רשע, כי לא עלתה בידו, ותכף חזר אל אביו והגיד לו כל המעשה. אמר לו, בני, הרי אמרתי לך, תיזהר ותישמר מהם, נשיכתם נשיכת שועל וכל דבריהם כגחלי אש. כמובן הוא לא יודע תורה, אלא זה החכם שכתב את הסיפור שם לו את המלים בפה. כיון שראה יהודה אלבדיחי את מעשה הגייסות שנסבו על העיר וחזרו, ירד לעשות הסדר מחדש.מארי יהודה צעדי נשאר בחדר יושב בפינה, מחכה. עוד לא גמרו את הסדר, הפסיקו באמצע, עד שהוא יחזור. חזר, והזקן עודנו במקומו יושב בזוית. אמר לו, בני, ראית מה עשו? הם ציערו את עצמם, נסובו על העיר, וחזרו ולא הרגו אפילו חתול אחד. הוא ידע כבר ברוח הקודש מה היה. אמר לו, נכון, אפילו חתול אחד לא הרגו. בקיצור, עשו הסדר בשמחה הוא ואנשי ביתו עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר הגיע זמן התפילה והלכו להתפלל ולא טעמו טעם שינה כל הלילה. תחילתה יגון וסופה ששון, תחילתה אנחה וסופה שמחה, כי רגע באפו חיים ברצונו, בערב ילין בכי ולבוקר רינה. הפכת מספדי למחול לי פיתחת שקי ותאזרני שמחה. אחרי התפילה השכים המומר להגיד ליהודה בדיחי את שאירע. מספר לו, אתה יודע מה היה? הייתי איתם בלילה, הגענו ואש מקיפה את העיר, נשרפו אולי חמשה עשר אנשים, חשבו שזה כישוף, לא האמינו שזה מה'. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.
זה מה שאנחנו מתפללים על ירושלם, ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. הקב"ה יעשה עמנו ניסים ונפלאות כמו שעשה עם אבותינו. אמן.
אמנם, בדורות ההם היו אנשי מעשה, אנשים צדיקים וחסידים שיכלו לעשות ניסים ונפלאות. אבל אנחנו לצערינו, אנשי אמונה אבדו. אין אנשים כאלה צדיקים כמו שהיו. חז"ל אומרים, מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענין, מפני שאינם יודעים להתפלל בשם. דהיינו, לא יודעים בדיוק לפעול את הפעולות, כדי שיהיה להם את הכח לעשות דברים שיוצאים מגדר הטבע. בדור כזה, רק הקב"ה יושיענו למען שמו. אבל הכל תלוי בנו.
לכן אומרים את המזמור הזה בפסח, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. למה בחרו דוקא את המזמור הזה? הלא יש הרבה מזמורים בתהלים שמדברים בעניין יציאת מצרים, ואפילו יש מזמורים שכתוב בהם יציאת מצרים בצורה יותר מפורטת. כגון שרץ ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם וגו', זה מזמור שלכאורה מתאים יותר לאומרו בפסח, מדובר שם ממש על עשר מכות. ופה במזמור שאנחנו אומרים, אנו מדברים משהו שבערך נוגע ליציאת מצרים, יאמרו גאולי ה', אבל לא מדובר מפורש על יציאת מצרים. אלא מה, בגלל שיש במזמור הזה ארבע פעמים ויצעקו אל ה', ויזעקו, זה רומז על ארבע מלכיות. הדבר בא להגיד שהתשועה שלנו תהיה, רק אם נצעק אל ה'. ויצעקו אל ה'. הגאולה תבוא, רק אם אנחנו נשוב לה', ונצעק צעקה גדולה, ובשכר זה יתקיים בנו מקרא שכתוב וישמע אל נאקתם. אמן כן יהי רצון.
(סופר ע"י מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן, במסגרת השיעור השבועי – מוצש"ק חול המועד פסח  מתוך: האתר יד מהרי"ץ)


שופר בליל הסדר
חורף קשה עבר על העיירה סמטניץ. התושבים כבר ציפו להפוגה בגשמים ולמעט קרני שמש מחממות. אבל כשהגיע סוף-סוף האביב, החלו עננים שחורים מסוג אחר להעיב על שמי העיירה והאזור כולו.
תושבי האזור הכירו יפה את הורבאן המשומד, יהודי שהמיר את דתו ופיתח שנאה עזה כלפי אחיו לשעבר. כשהיה עובר ברחוב, היו הכול עוברים לצד השני, שכן פגיעתו של זה הייתה רעה ומכאיבה.
הורבאן זה קיבץ סביבו חבורת פורעים, ומדי פעם יצאו לפרוע בעיירות ישראל. כעת נודע כי בכוונת הרשעים לתקוף הפעם את העיירה סמטניץ.
ההכנות לקראת חג הפסח נערכו באותה שנה בצל הפחד מפני חבורת הפורעים. ואמנם, ימים אחדים לפני החג, הגיע שליח חשאי מאחת העיירות הסמוכות ובפיו הידיעה: הורבאן מתכונן להגיע לסמטניץ בליל חג הפסח...
את תחושת האימה שאחזה בלבבות, ניתן היה לחוש בכל פינה. הנשים והילדים כמעט לא נראו ברחובות. כל עבודות הניקיון, שמקובל היה לעשותן בחצר הבית, נעשו הפעם בתוכו. מי שלא היה מוכרח, לא יצא את פתח ביתו. קשה היה להאמין כי בעוד ימים אחדים יחוגו יהודי סמטניץ את חג החירות...
בערב החג ממש נשמע קולו של כרוז העיירה עולה מן הרחוב. הכול מיהרו לפתוח את חלונות ביתם כדי לשמוע מה בפיו. ההכרזה שבפיו הייתה מפתיעה, ואולי משום כך גם הפיחה תקווה. הוא הכריז, כי רב העיירה, הגאון הצדיק רבי יהודה אסאד, קורא לכל התושבים להתכנס ולעשות יחדיו את ליל-הסדר. כל משפחה תיטול עמה את מצותיה, יינה ושאר תבשילי החג ותבוא לבית-הכנסת הגדול.
קריאתו של הרב רוממה מעט את רוחם של בני סמטניץ. הרעיון לעבור את רגעי הפחד בצוותא נסך עידוד בלבבות. גם עצם יוזמתו של הרב הזכירה את גדולתו ותרמה לחיזוק התקווה כי בצילו לא יאונה להם רע.
שולחנות בית-הכנסת הוצבו בטורים ארוכים ומסודרים. המפות הלבנות כוסו עד מהרה במצות וביין שהביאו תושבי העיירה. כך ישבו יחד, אנשים נשים וטף, והרב החל בעריכת הסדר. הוא ישב על בימת בית-הכנסת, לצד בני-משפחתו ומקורביו. מראהו היה כשל מלאך אלוקים. לבוש היה קיטל לבן, וזקנו החיוור נבלע בתוכו.
לפני תחילת הסדר, קרא הרב בחשאי לכמה מן הצעירים, והטיל עליהם ללכת אל מבואות העיירה, להמתין שם ולצפות לבאות. ובינתיים ניהל הרב את הסדר ביד רמה, מתוך שמחה וביטחון בה'.
ככל שנקפו הדקות, כן גבר הפחד בלבבות מפני הבאות. אבל לפחות כלפי חוץ השתדלו הכול להראות פנים שלוות, שרו ושמחו בשמחת חג החירות.
קרבה שעת חצות. המתח בהיכל בית-הכנסת גבר. לפתע נכנסו שליחי הרב ופניהם חיוורים כסיד. הם פסעו בזריזות אל הרב ודיווחו לו כי חבורת הפורעים בדרך. הם שמעו את קולות הפרא שלהם קרבים מרחוק.
חיש-מהר עברו הדברים בין כל המסובים. מהומת אימה קמה במקום. נשים החלו ליילל בבכי, והילדים עשו זאת בעקבותיהן. הגברים התרוצצו מאיש לרעהו בניסיון לשית עצה.
לפתע התרומם הרב ממקומו ובתנועת יד אחת היסה את כל המהומה. "אחיי ורעיי היקרים", פתח הרב ואמר, "האם שכחתם כי ליל שימורים הוא הלילה הזה? שומר ישראל אינו מפקיר לעולם את צאן-מרעיתו, ועל-אחת-כמה-וכמה בלילה זה. אל לכם להפריע את שמחת החג. התייצבו בשקט ובשלווה במקומותיכם וראו את ישועת אלוקינו אשר יעשה עמנו הלילה הזה".
דבריו של הרב פעלו את פעולתם. קולות הבכי נדמו. עיני הכול היו נעוצות ברב הגדול, שירד בתום דבריו מן הבימה. הוא ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. ראשו נתחב פנימה, והוא חיפש שם דבר-מה. לפתע שלף הרב מתוך ארון-הקודש את שופר התקיעות של ראש-השנה. לאחר- מכן נטל ממגירת שולחנו את טליתו ונתעטף בה עד מעל לראשו. איש לא הבין לפשר מעשיו. אולם הרב הורה לצאן-מרעיתו להישאר על מושבם, ויצא לבדו את אולם בית-הכנסת.
רבי יהודה אסאד צעד לעבר מבואות העיירה. קולות הפורעים היו עתה קרובים ביותר. והנה הם נראו קרבים ובאים, רכובים על סוסיהם. בראש המחנה רכב הורבאן המשומד בכבודו ובעצמו. ברגע זה עצם רבי יהודה אסאד את עיניו, כיוון את אשר כיוון ותקע תקיעה אחת רמה וממושכת בשופר שבידו.
באותו רגע נראה היה הורבאן כמי שהיכהו ברק. הוא הבחין ברב עטוף הלבן ושמע את תקיעת השופר שיצאה מפיו. על פניו נמסכה אימה. עיניו כאילו יצאו מחוריהן. כמי שאחזו טירוף היפנה את סוסו לאחור, ובקריאות פחד נמלט אל מחוץ לעיירה, ואחריו כל בני חבורתו.
הרב שב לבית-הכנסת ועל פניו נח חיוך מרגיע. הוא סיפר לבני הקהילה הנדהמים כי הפורעים שבו בבהלה על עקביהם. רק אחר-כך נודעו פרטיו המדוייקים של המעשה הפלאי, מפיו של אחד מבני העיירה הנוכרים, שעמד כל אותה שעה בחלון ביתו וצפה בתדהמה בנס הפסח.               מתוך: אתר בית חב"ד


"הקדוש ברוך הוא שלח אותי"

במתקפת טרור שהתרחשה במומבי (11.2008) הותקף גם בית חב"ד ובין הקורבנות היו בני הזוג גבריאל ורבקה הולצברג ז"ל, מנהלי הבית.‏‏ להלן אחד הסיפורים שהתפרסמו על שליחותם המיוחדת.
בימים שלפני ליל הסדר מסתובב גבי ותולה מודעות בבתי המלון וב"גסט-האוסים " בעיר מומבאי, המזמינות את ציבור היהודים לליל סדר כהלכתו בבית חב"ד..   בערב ליל הסדר, כמה שעות לפני כניסת החג, בעיצומן של ההכנות לליל הסדר, רבקי אומרת לגבי "לך תסתובב ותראה אם לא שכחנו מלון או גסט-האוס". גבי אומר לה "אבל אני הסתובבתי אישית ותליתי בכל המקומות". רבקי מתעקשת וגבי יוצא לרחוב כמצוות רעייתו היקרה. תוך כדי סיורים ברחובות, גבי מגלה גסט-האוס שמשום מה הוא פסח עליו בסיבוב  הקודם ולא תלה בו מודעה. הוא נכנס פנימה ומבקש מהפקידה לראות את ספר האורחים, הוא מעלעל בו ומגלה שם  שנשמע ישראלי. הוא עולה במדרגות, דופק בדלת שוב ושוב, ומשלא נשמעת תשובה הוא עוזב ומתחיל  לרדת במדרגות  כאשר הוא מגיע למדרגה התחתונה, הדלת מאחריו נפתחת ובחור עם מגבת סביב חלציו  נוטף מים מסתכל עליו בהלם. "מי שלח אותך" שואל הבחור, "הקדוש-ברוך-הוא" עונה גבי.   הבחור בהלם מוחלט קורא לו לבוא, גבי נכנס והבחור מתלבש ואומר לו: "תשמע סיפור, אני מגיע עכשיו מדרום הודו בדרכי לצפון, כלל לא תכננתי לעצור  בעיר, באתי ברכבת והייתי צריך להחליף רכבות. כשאני יורד בתחנה ובא לקנות כרטיס, אני מגלה לחרדתי שכייסו אותי.    אני יושב על אבן ומתחיל להיכנס לדיכאון, לפתע ניגש אלי אדם צעיר, הבחור מדבר אלי במבטא צרפתי ושואל אותי מאיפה אני.   כשאני אומר שאני מישראל, הבחור אומר לי -גם אני יהודי, מצרפת- ונותן לי סכום  כסף.  הבחור אומר לי - תיסע לעיר ותשכור חדר, אחרי החג תתקשר הביתה ותגיד להורים  שיפקידו כסף בבנק הדואר, ואז תמשוך את הכסף באמצעות 'ווסטרן יוניון" .  אני עושה כמו שמציע הבחור, מגיע לעיר, שוכר חדר ב"גסט-האוס" הראשון שאני רואה, נכנס לחדר ונשכב על המיטה . אני מסתכל כלפי מעלה ומתחיל "לדבר" עם א-לוקים – "א-לוקים, מה קורה? מה יהיה? מה אני עושה כאן במצב ביש שכזה"?- אתה קולט? אני, הקיבוצניק? שמעולם לא היה לי שום קשר עם ההוא מלמעלה, מדבר  אליו  פתאום אני קולט שהיום בערב זה ליל הסדר, והמונולוג שלי מתחדש - אני יודע שהקשר  בינינו לא מי יודע מה, אבל א-לוקים, אם אתה אוהב אותי, תן לי סימן, אל תיתן לי  להיות לבד הלילה, תן לי להיות בליל סדר אמיתי עם עוד יהודים...-  סיימתי את המונולוג, התפשטתי ונכנסתי למקלחת, פתחתי את המים ופתאום - דפיקות בדלת, חשבתי שאני מדמיין, אבל לא, הדפיקות חזרו שוב ושוב. סגרתי את המים, שמתי מגבת וניגשתי לפתוח את הדלת.  אני פותח את הדלת ורואה מישהו שנראה כמו רב יהודי בקצה המדרגות, וכשאני שואל  אותך מי שלח אותך? אתה עונה לי "הקדוש-ברוך-הוא". 
מיותר לציין שגם הקיבוצניק הנ"ל, כמו מאות ואלפי יהודים אחרים זכו לאירוח  קסום בבית חב"ד בעיר.   


"וזה עניין יציאת מצריים"...
"וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם נַעֲשֶׂה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּבְכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, כִּי בְּכָל עֵת שֶׁהָאָדָם מְשֻׁקָּע, חַס וְשָׁלוֹם, בְּגָלוּת הַנֶּפֶשׁ כָּל אֶחָד כְּפִי שֶׁנִּתְפַּס בַּעֲווֹנוֹתָיו וּבְתַאֲווֹתָיו, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְיֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהָאָדָם מְשֻׁקָּע בְּגָלוּת הַנֶּפֶשׁ כָּל כָּךְ עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגַלּוֹת לוֹ שׁוּם עֵצָה קְדוֹשָׁה אֵיךְ לָצֵאת מִן הַחֹשֶׁךְ וְהַגָּלוּת, כִּי כָּל מַה שֶּׁיִּתְּנוּ לוֹ אֵיזֶה עֵצוֹת יָבוֹאוּ הַחוֹלְקִים עַל הָאֱמֶת וִיקַלְקְלוּ אוֹתָהּ עַל - יְדֵי עֵצוֹת רָעוֹת שֶׁלָּהֶם הַנִּמְשָׁכִין מֵעֲצַת הַנָּחָשׁ כַּנַּ"ל, אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה לַחֲמֹל עָלָיו וּלְגָאֳלוֹ וּלְהַנְטוֹתוֹ לִתְחִיָּה לְהַכְנִיס בּוֹ הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה לְבַל יִהְיֶה נִדְחֶה חַס וְשָׁלוֹם, אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵאִיר בְּדַעְתּוֹ עֶצֶם הָאֱמֶת קֹדֶם שֶׁמְּגַלֶּה לוֹ הָעֵצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְעַל-יְדֵי עֶצֶם הָאֱמֶת זוֹכֶה לֶאֱמוּנָה. וְעַל-יְדֵי זֶה נִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְלַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת וְאַחַר כָּךְ הֵם מוֹרִים לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַל-פִּי עֵצוֹת הַתּוֹרָה כְּפִי אֲשֶׁר הוֹרוּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי אַחַר יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁאָז זָכוּ לְעֶצֶם אוֹר הָאֱמֶת, אֲבָל לֹא הָיָה הָאוֹר כִּי אִם לְפִי שָׁעָה, כַּמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת, רַק אַחַר כָּךְ זוֹכִין עַל-יְדֵי הַסְּפִירָה לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הָעֵצוֹת בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה עַד שֶׁזּוֹכִין בְּשָׁבוּעוֹת לְקַבֵּל תַּרְיַ"ג עֲטִין דְּאוֹרָיְתָא וְכַאֲשֶׁר יְבֹאַר עוֹד מִזֶּה, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ":
ר' נתן, ספר ליקוטי הלכות - הלכות פסח הלכה ז





"ההבדל שבין העבד ובן החורין איננו רק ההבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהיפך - בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החרות הצביונית (=המהותית) היא אותה הרוח הנישאה שהאדם, וכן העם בכלל, מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו... מה שאין כן כבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מצא שהוא יפה ושהוא טוב".
הרב אברהם י. הכהן קוק, הקדמה להגדה של פסח


חרות
"אמר הכוזרי: עד הנה ראיתיך אוהב חירות, ושבתי וראיתי אותך כעת מבקש להוסיף על עבדותך מצד החובות שתתחייב בהן כשתדור בארץ ישראל, מצוות שאין אתה חייב בהן במקומנו פה!
אמר החבר: אין אני מבקש כי אם את החרות מן השעבוד לרבים, אשר איני רוצה כלל למצוא חן בעיניהם, ואילו השתדלתי בזה כל ימי חיי - לא הייתי מגיע לכך, ואילו הגעתי לכך - לא היה הדבר מביא לי תועלת. כוונתי לשעבוד לבני אדם ולבקשה למצוא חן בעיניהם. מבקש אני לי את השיעבוד לאחד אשר בטורח מעט אפשר למצוא חן בעיניו, דבר המועיל בעולם הזה ובעולם הבא. כוונתי למציאת חן בעיני הא-לוה יתברך, כי השיעבוד לו הוא החרות, והכניעה לו היא הכבוד האמיתי". 
(ספר הכוזרי, מאמר חמישי, כד-כה)

להיות בן חורין
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי!
אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב.
אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי!
אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי.
אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה.
(נתן שרנסקי בנאום הסיכום במשפטו טרם הקראת גזר דינו)

 מא כ'בר הוא קטע בהגדה של פסח הנאמר בקרב  יהודי תימן על ידי ילד. תוכנו הוא קיצור ההגדה בשפה ערבית תימנית- (ערבית יהודית באותיות עבריות).
מַא כֲבַּר ופירוש:
מַא כֲבַּר הַדֵהּ אַלַּילַהּ מִן גֲּמִיע אַלֲּיַאלִי.
מה דְּבַר זאת הלילה (שונה) מכל הלילות.
כֲרֲגּוּ גְּדּוּדֲּנַא וַאֲבַּאיֲנַא, מִן מִצר בַּיתּ אַלעֲבּוּדִּיַּהּ.
)
התשובה), יצאו זקינינו ואבותינו ממצרים בית העבדים.
מַא כַּאנוּ יִפעֲלוּ.
מה היו עושים.
כַּאנוּ יְכַלְּטוּ אַתִּבּן פִלִּבּן, וַאלִּבּן פִתִּבּן.
היו מְעָרְבִים התבן בלבֵנים, והלבֵנים בתבן.
לְמַן.
למי.
לְפַרעֹה אַלרָשָׁע אַלגָּמוּר, אַלֲּדִי רַאסֹהּ סַאע אַצִּמעוּר, וּפֻמֹּהּ סַאע מֲנַק אַתַּנוּר.
לפרעה הרשע הגמור, אשר ראשו כמו מפלצת, ופיו כמו עין התנור.
וֲאַורַדּ אַלַּהּ עֲלַ-אלמִצרְיוּן.
והביא ה' על המצרים,
אַלדַּם. וַאטֲּפַאדִּע. וַאלקַמל. וַאלקֻמַּל. וַאלוְחוּשׁ. וַאלפֲנַא. וַאלגֲּרַבּ. וַאלבֲּרַדּ. וַאלגֲּרַאדּ. וַאטֲּלַאם. וּמַותּ אַלאַבּכַּאר.
הדם, והצפרדעים, והכנים, והפרעושים, והערוב, והדבר, והשחין, והברד, והארבה, והחושך, ומכת הבכורות.
חִתַּא עֲגּוּז בֲּגּוּז, עֲלַיהַא אַלף לַענַהּ תְּגּוּז, כַּאן מְעַאהַא מַעבּוּדּ מִן עִגּנַהּ, פַוק אַתַּנּוּר מַרכּוּז.
ואפילו זקינה קמוטה, יחולו עליה אלף קללות, היה לה נעבד (אליל שעובדת לו) מבצק, מועמד על גבי התנור,
דֲּכַל אַלכַּלבּ אַלמַענוּז, אֲכַּל אַלמַעבּוּדּ אַלמַרכּוּז.
נכנס הכלב השוטה, ואכל את הנעבד המועמד.
וְצַרֲכַתּ תִּלךּ אַלַּילַהּ, וְכַּאן צְרַאך עֲטִים בְּמִצר.
וצעקה באותו הלילה, והיתה צעקה גדולה במצרים.
לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמָר, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
לקיים מה שנאמר, כי אין בית אשר שם מת.
(וְחֲמֲלוּ אַלעֲגִּינַהּ עֲלַא אַכּתַּאפְהֻם, וְאַדּעוּ לְרַבְּהֻם וַאֲגַּאבְּהֻם(
)
ונשאו הבצק על כתיפיהם, והתפללו לאלהיהם ועָנָה אותם(.
וְגֻרקוּ אַל מִצרְיוּן פִי בַּחר אַלקֻלזֻם, וְכֲרֲגּוּ בֲּנִי אִסרַאִיל מִן וַסטׁהּ.
וטבעו המצרים בים סוף, ויצאו בני ישראל מתוכו.
וְכַלֹּצהֻם אַלַּהּ בְּיַדּ שֲׁדִּידַּהּ וּדרַאע מַמדּוּדַּהּ, וְאַחכַּאם עֲטִימַהּ, וְאַיַאת וּבֲּרַאהִין, עַל יְדֵי מֹשֶה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
והצילם ה' ביד חזקה וזרוע נטויה ושפטים גדולים ואותות ומופתים, על ידי משה רבינו עליו השלום:

וְהַדַא אלגֲּואבּ
וזאת התשובה (לשאלות מה נשתנה)




2 תגובות: