סיפור חיים על אמונה צרופה
סיפורה של בתיה ברג (מייזליק)
השבוע שמעתי סיפור חיים של אישה מיוחדת במינה, שמה בתיה ברג, בתו של ר' לייב יהודה מזייליק ז"ל.
בתיה סיפרה על חייה ברוסיה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בה איבדו הוריה שמונה ילדים.
"חווית" ילדותה הייתה קשה מנשוא, הורים מבוגרים, חולי והתמודדות מול משטר זוועתי...
ובכל זאת הוריה האמינו בכל ליבם כי הכל מאת ה'.. וכך חונכה.
מבין חוויותיה המעידות על מסירות הנפש הגדולה לעבודת ה' (רק בכדי שנבין במה מדובר), סיפרה על כך שבכדי לא ללכת לבית הספר בשבת, הייתה קופצת בשלג יחפה ומודה לה' , מה שברור כי לאחר מכן חלתה ואף פעמיים נאלצה לעבור ניתוח שקדים וכדומה מרב חולי...
גם כאשר "החרב הייתה מונחת על הצוואר", ונאלצה לצאת ללמוד בשבת... כדי לא לכתוב השתמשה בתחבולות כגון פציעת היד הכותבת ועוד...
בסיפורה שזור חוט של זהב על קשר מופלא בין המשפחה לקב"ה, וקשר הדוק חם ואוהב של המשפחה, אביה שהיווה עבודה דמות מופת, חרוט בליבה עד עצם היום הזה ובכל צעד בחייה, הולכת עפ"י מה שלמדה ממנו...
על סיפור חיים שכזה ניתן לכתוב מגילות, אך בחרתי להביא בפניכם שני סיפורים מבין רבים הממחיש את גודל האמונה של האם, הבת, וגדלות אביה, שהיווה עבורה ועדיין... דוגמא אישית לאורך כל חייה.
בתיה סיפרה על כך שאביה, "נעלם" לתקופה מהבית, באותה תקופה גזר סלטלין ימ"ש להרוג ולהעניש את "הרופאים" שנחשבו כמי שמתכננים לצאת נגד המשט, אביה אמנם לא היה רופא, אך גם הוא נתפס והושלך לכלא האכזרי.
לאחר כשנתיים...הגיע חג פורים, העוני היה מנת חלקם וחברים לא היו בנמצא, כולם חששו להתחבר למשפחה שמקיימת תורה ומצוות, דבר שעלול לגרום לעונשים כבדים ומוות.
בכל זאת הציעה האם לקיים את מצוות "משלוח מנות", כל אחד הגישה לשנייה עוגייה.
האם והבת בכו, בתוך כך, הציעה בתיה לאמה: "כדי שנקיים את המצווה במלואה, בואי נרטיב את העוגייה בדמעות...ונשלח זאת לקב"ה, כך נקיים משלוח שתי מנות"...
האם טרם הספיקה להגיב, לפתח נפתחה הדלת...ואביה נכנס והתעלף במקום כשגבו שבור...
הרופא שהוזעק לא האמין כי הוא הגיע בכוחות עצמו.. שכן לא ניתן ללכת עם גב שבור
אך אביה הסביר שזהו ניצחון האמונה...
אביה חי כך עוד מספר לא רב של שנים, וכך סיפורה: בוקר אחד ביקש ממנה אביה להתלוות אליו, יצאו שניהם לשייט... בשייט דיבר אביה דברים קשים על העבר ועל החיים, דברים שלא הייתה מורגלת לשמוע מפיו, לאורך כל השנים, דבריו היו רווים באמונה צרופה ובשמחה יהודית אמיתי, למרות כל הסבל והצער שהיו מנת חלקם.
בתיה שאלה את אביה מדוע מדבר הוא כך על מוות, אך הוא בשלו, המשיך וביקש ממנה... כיוון שנותרה היא יחידה מבין ילדיו, להמשיך את הדרך, לשמור על הגחלת...
וכך אמר: "בתי את תהי המצבה שלי", ואין מדובר במצבה – האבן. על האבן יש רק כתובת...
אלא, מצבה חיה של אמונה, דרך חיים, אהבת ה' והאדם... ובעצם כל מה שלימד אותה לאורך כל חייה.
ארבעה דברים ביקש האב מביתו, ארבע בקשות שגם אותם תיבל במשלים ותובנות.
ואלו הן:
למצוא חברה טובה (אמיתית, לא זו העשויה לדרדר אותך למקומות לא נכונים...)
חירשות – ישנם מצבים בחיינו שעלינו להיות "חרשים" (חרשים לדברים העלולים לגרום לנו ל"ירידת מוטיבציה"...)
לא להיפגע- כאשר הסביר הוא כי רק פגוע – פוגע.. ואם כן למה לנו להיפגע מפגועים?
ובקשה אחרונה-
שמחה! להיות בשמחה תמיד.. כפי שכתוב: "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"...
בתיה סיימה את דבריה.. בבקשה לקהל השומעות:
"אנא מכן...היו אתן המצבה שלי...
זכיתי והתחתנתי עם בן תורה, לומד ובעל חסד גדול, אך לא זכינו לילדים משלנו
ועל כן, מבקשת אני מכן... המשיכו את הדרך, זכרו את ארבעת הבקשות... וחיו על פיהן
וכך תהיו לי למצבה חיה... עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה".
מי ייתן ונזכה לממש את בקשתה של בתיה
ע"י מימוש התובנות ואמונה צרופה,
ייתן לה ה' עוד שנים רבות וטובות.
"מצווה גדולה להיות בשמחה, תמיד"
פורים שמח!
עדי'ה
להזכירכם/ן
ועוד...
