ממתק לשבת 2 - חדש

ממתק לשבת 2 - חדש
ממתק לפרשת קדושים
"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם וגו'. ופירש רש"י ז"ל מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה קדושים תהיו הוו פרושים וכו'. ודברי רש"י צריכים ביאור מה מלמדנו בזה שפרשה זו נאמרה בהקהל. ועוד מסתמא כל המצות הנוהגות בכללות ישראל נאמרו בהקהל. ונראה בזה דהנה הרמב"ם כתב בהלכות דעות אם איש הישראלי דר באיזה מקום שיש בו דעות רעות ומנהיגים לא טובים צריך לברוח מן המקום ההוא וצריך לילך ממקום למקום וממדינה למדינה עד שיבא למקום תורה ודעות ישרות ומנהיגים טובים שם יקבע מקום מנוחתו, ואם אינו מוצא שום מקום אשר ייטיב לו צריך להתבודד במדברות וביערות כדי שיברח מדעות רעות ומאנשי רשע. והאמת הוא שכן צריך האדם לברוח ליערות ולפרוש עצמו מן המון עם כדי שינצל מדעות רעות וממעשים רעים. אך זאת אינו מועיל אלא להנצל מן הדברים המעכבים עבודת השם יתברך, אבל להשיג הקדושה העליונה אינו זוכה עד שידבק עצמו אל אנשי השם עובדי ה' באמת ולהשתתף עמהם יחד בעבודה רבה הן בתפלה והן בלימוד התורה ועיקר המצות הכל יהיה בכנסיה יחד עם מבקשי ה' ואז יוכל להשיג הקדושה העליונה. ולפי רוב העם המתקבצין יחד לעסק עבדות ה' כן שורה עליהם הקדושה העליונה כמו שאמרו חכמי המשנה לפי רוב הקהל הן מברכין כי לפי רוב הקהל כן משיגים הקדושה העליונה שברוב עם הדרת מלך, אבל אם האדם ירצה לפרוש עצמו מן הציבור ולהתבודד עצמו להתפלל ביחיד או לשום עיקר עבדות ה' הנעשה בכנסיה יחד בלתי אפשר שישיג הקדושה העליונה, ולא עוד אלא יוכל לנטות חלילה מרוב גופי תורה אם יתבודד עצמו ויפרוש מן הציבור כמו שאיתא בגמרא על פסוק חרב אל הבדים ואיתא שם ולא עוד אלא שמתטפשים וכו' שאי אפשר לשום נברא להיות ביחיד זולת הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד. וזהו אחד יחיד שאינו אפשר לשום נברא להיות ביחיד אלא להבורא יתברך שמו שהוא אחד יחיד ומיוחד לכן צריך האדם לדבק עצמו עם עובדי ה' ולהיות בכנסיה יחד עמהם לכל עבודת הקודש". (ספר מאור ושמש- קדושים, ד"ה וידבר)
מדבריו למדים אנו, שיש להתרחק מהרע ולשם כך יש צורך בהתבודדות, יחד עם זאת מדגיש בעל ה"מאור ושמש", כי עצם הרעיון שמצוות אלו הובאו ב"הקהל" מלמדות כי כדי לדבוק בבורא, על האדם להתדבק בעובדי השם: "אבל להשיג הקדושה העליונה אינו זוכה עד שידבק עצמו אל אנשי השם עובדי ה' באמת ולהשתתף עמהם יחד בעבודה רבה הן בתפלה והן בלימוד התורה"...
הערך של התפילה בציבור, "ברוב עם הדרת מלך", הינו ערך חשוב המלמד אותנו עד כמה חשוב ה"ביחד".
אם כן, ניתן ליישם זאת גם בהתנהלות היום יומית- מחד גיסא, להתרחק מהרע, גם במחיר "בדידות" ומאידך גיסא, כאשר מדובר בדבר חיובי, בדבר מצווה עלינו להתחבר, "לדבק עצמנו עם עובדי ה'".
שבת שלום
עדי'ה
 
ממתק לפרשת אחרי מות
"יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז, ל)
מי שמתבונן בעבודת הצורף, הוכח לדעת כי לפני שהצורף מחבר שני כלי כסף, הוא מטהר ומנקה את המתכת היטב, עד שהוא מגיע לעצם המתכת, בלי שיהיה שם כל שמץ של פסולת או לכלוך. אם הוא ינקה היטב וישאר שם מעט לכלוך, החיבור במקום זה לא יהיה חזק והוא יתפרק במשך הזמן.
עפ"י משל זה מובא בשם הבעש"ט עניין הדביקות בה': כן הוא בעניין הדביקות בה' יתברך. האדם אינו יכול להדבק בו יתברך, אלא אם כן הוא מגרד מעל עצמו כל לכלוך ופסולת ונשאר בנפש טהורה ומזוככת. רק אז הוא מגיע את הדביקות והוא יכול לקבל השפעה ממרומים. זוהי כוונת הכתוב (משלי ב, ד): "אם תבקשנה ככסף", היינו שעל האדם מוטל לבקש את התורה ולהידבק בה, כמו שנדבק הכסף, בטהרה ובלי חציצה של פסול כלשהו. רק באופן זה יזכה האדם להתדבק בקדושת ה' יתברך. (מתוך: "אוצר המשלים על התורה, ויקרא, עמ' 97)
בימים אלו שלפני חג הפסח, נזכיר לעצמנו כי הנקיון מתחיל פנימה, בחדרי הלב...
ונסיים בתפילה מאת רבי נתן, מתוך: ליקוטי תפילות, ח"א תפילה פ"ב [ע"פ תורה ע"ז]:
"צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים. רחמיך רבים יהוה כמשפטיך חייני". רבונו של עולם, זכני לתשובה שלמה לפניך באמת ובלב שלם. ואזכה לתשובה מאהבה באמת, למען תמחול לי על כל עוונותי ולא יהיה נשאר מהם שום רשם כלל. ויהיו כל עוונותי נתהפכין לזכויות. ותזכני למחין ושכל דקדושה, לשכל צח וזך ונקי מכל סיג ופסלת ככסף טהור, ככסף צרוף מזוקק שבעתים. ואזכה לחדש מחי בכל עת בקדושה ובטהרה גדולה. ותעזרני ותושיעני תמיד שאזכה ללמד וללמד בשכל צח וזך. ואזכה להבין תמיד במהירות גדול בכל מקום שאלמוד ולא אצטרך לעין כלל. ויהיה שכלי הולך וגדול בקדושה גדולה ובזריזות גדול בצחות ובבהירות. ואזכה להיות מהיר במלאכת שמים, ולהבין כל דבר לאשורו ולאמתתו בדברי תורתך הקדושה במהירות גדול, בלי שום בלבול כלל".
שבת שלום
וחג שמח וכשר!
עדי'ה
 ממתק לפרשת תזריע
"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא יב ב)
אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, הטעם לטומאה זו ע"פ משל לאחד שבא בבקשה למלך וכתב בקשתו על נייר גרוע, אף שיפה בקש ובגוף הענין הוא צדק וגם המלך ענהו לטוב, אך מ"מ צוה המלך ליסרו על שבא במבוקשו בנייר גרוע, כן הוא תפלת האדם לפני הש"י, כי תחילתה נצמחת מן מאורעת הגוף בעוה"ז שהי' בתפיסה ובשכל קטן למאד, שע"י שהוא מצמצם עצמו בהנאות ותענוגים, בעוה"ז פועל אצל הש"י שנותן לו חיים לעולמי עד, וזה פירוש אשה כי תזריע, התפלה יכונה בשם זריעה, כי כמו שהזורע דומה למאבד מה שיש לו רק שמצפה שישיג אח"כ הרבה עבור המעט שהפריש לזרע, כן וילדה זכר שעל ידי התפלה יזכר שיתן לו הש"י ישועה שהוא חיי עולם בלי הפסק, וטמאה שבעת ימים היינו מפני שתפלתו הי' בגוון ממאורעות הגוף בעו"הז הדומה למשל הנ"ל: (מי השילוח, פרשת כי תזריע)
רבי מרדכי יוסף ליינר מחבר "מי השילוח", מסביר בפירושו הסבר אלגורי לפסוק. הזריעה, הינה אותה תפילה שהאדם "זורע" על מנת לזכות לעתיד טוב יותר. גם בחינוך, אין אנו רואים את התוצאות מיד... זקוקים אנו לתפילות מרובות, על שנצליח "לזרוע" בילדים נקודות טובות, מידות טובות... ויחד עם התפילות חובה עלינו לפעול ו"לזרוע" בהם נקודות אלו, ע"י דוגמא אישית, הכוונה והכלה.
"אמונה - זה סדר זרעים" (שבת ל"א)
ומובא בתוספות שם, בשם הירושלמי,"שמאמין בחי עולמים – וזורע".
לכאורה תימה, מה אמונה היא זו? הלוא הוא דרך הטבע?
ופירש אבי מורי ז"ל: שיאמין שהכול הוא כוח ה' יתברך, אף שהוא מנהג העולם.
וזאת היא אמונה חזקה ונכונה. ואם זוכה האדם לאמונה כזאת,
 שגם הטבע היא השגחה,
יכולה להיות האמונה קבועה בלב.
(רבי נחמן מברסלב)





שבת שלום
עדי'ה


 ממתק לפרשת שמיני
"וידבר משה אל-אהרון, ואל אלעזר ואל-איתמר בניו הנותרים, קחו את-המנחה הנותרת מאישי ה', ואכלוה מצות אצל המזבח: כי קודש קודשים, היא: ואכלתם אותה, במקום קדוש... ויקצוף על-אלעזר ועל-איתמר, בני אהרון, הנותרים, לאמור: מדוע, לא-אכלתם את-החטאת במקום הקודש--כי קודש קודשים, היא". (ויקרא, י' י"ב-י"ז)
כתב האדמו"ר מסלונים זצ"ל: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש" – ראשי תיבות = מלא אהבה, ומסביר: שאפילו בעת ש"ויקצוף משה", לבו הומה אהבה.
ויוצא מדבריו, שאפילו כאשר צריך לכעוס, הלב צריך להיות מלא אהבה, ורק אז הדברים נשמעים ומתקבלים.
(מתוך: חינוך מלכותי עפ"י פרשיות השבוע, מרדכי הומינר)
"ישנם הרבה דרכים בחינוך
וצריכים להתאמצות רבה
וסיעתא דשמייא
כדי לכוון אל דרך האמת"
(מאמרי הראיה עמ' 390)
שבת שלום
עדי'ה
 ממתק לפרשת צו
"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ" ... (ויקרא ז' י"ב).
משל- עשיר קנה בית באלף זהובים, ומצא קונה שישלם לו אלפיים. באותה שעה שמח על כך שהקב"ה המציא לו רווח הגון.לעת ערב בא אילו קונה שהציע לו שלושת אלפים זהובים עבור אותו הבית. רגז העשיר על עצמו ועל הבורא, על שהפסיד אלף זהובים ונמצא יומו מסתיים בעצב.לעומתו, אדם עני יוצא לשוק להרוויח את פת לחמו, ממתין הוא בתקווה שיזדמן אדם שישכור אותו לעבודת סבלות הוא המתין חצי יום ולא נזדמנה לו עבודה. הצטער אותו עני וחשש שמא יבוא לביתו כשכיסו ריק. לפתח בא אליו סוחר וביקש ממנו להביא עבורו כמה שקי קמח מהטחנה, ושילם לו את שכרו. הוא רץ ושמח על כך שהקב"ה זימן לו פרנסה והודה לה' על כך בפה מלא.זוהי דרכו של עני להודות ולשבח את הקב"ה אף על פרוטה קטנה, אף על פת לחם יבשה, ואילו העשיר אף על רווח של אלף זהובים אינו מוצא מלים מתאימות לשבח את הקב"ה.
הנמשל- מסביר החפץ חיים – במשך כל ימינו הננו מקבלים מתנת חינם מהקב"ה. הוא יתברך בטובו מעניק לנו את החיים ואת כל צרכיהם. על האדם להכיר בטובתו של מקום ולהודות לו על כל דבר קטן כגדול. אל לנו לנהוג כאותו עשיר שאינו מבחין, מפאת גאוותו, בטובותיו של הקב"ה והוא סבור בסכלותו שכל העולם חייב לו והכל שלו. (מתוך: אוצר המשלים על התורה, ויקרא, עמ' 39-40, בעריכת זאב גרינולד, ירושלים).
בהכרת הטוב ישנם שלושה שלבים:
1. זיהוי הטוב- לזהות שהחיים אינם מובנים מאליהם.
2. הכרת הטובה- לדעת שמישהו נתן לנו את הטוב הזה.
3. הודיה- להודות על הטוב.
פעמים אדם מושפע (שפע) בטובות וכלל אינו מבחין בהן. ויש המבחינים בטוב, אך אינם נותנים דעתם מי זה שדאג שיהיה להם טוב... וכן הלאה...
כיצד ניתן להבחין? מילת המפתח- התבוננות... התבוננות מלשון- מבט, התבוננות מלשון תבונה...וכפי מגילת אסתר... שכשמה כן היא, לגלות את ההסתר - אף על פי ששמו של הקב"ה אינו מופיע, המתבונן היטב מוצא אותו.
שנזכה!
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת ויקהל
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם... קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה': וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ: כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת יה'; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה—הֵבִיאוּ: וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ: וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן: וְאֶת-הַבֹּשֶׂם, וְאֶת-הַשָּׁמֶן: לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַה'". (ויקהל, לה)
אם נקרא היטב נבחין כי כל אחד הביא "כנדבת ליבו" ויחד עם זאת הביא כ"א את מה שבאמתחתו- הנשים תכשיטים, כל מי שנמצא אצלו עצי שיטים- הביא, אישה חכמת לב –ידיה טוו וכו'. אם כן כל אחד אכן הביא ממה שחנן אותו ה', אם בכסף בזהב, במלאכה וכדומה. במבט נוסף נראה כי הנשיאים הגיעו אחרונים עם תרומתם, ומובא במדרש הסבר כי חיכו לראות מה יחסירו עם ישראל... דברים אלו מחדד הרש"ר הירש בפירושו לשמות ל"ה, כז: "הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם וכו' לבגדי הכהן הגדול. הפגם הנמצא במהלך מחשבה כזה- העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם... הפגם הזה מרומז בכתיב 'הנשאם' החסר. להיות נשיאי העם לא נתקיים בהם באותה שעה".
בדומה מצינו בסיפורו של רבי נחמן מברסלב : "מעשה מחכם ותם"- בסיפור מסופר על התם שלא היה סנדלר מומחה אך תמיד היה שמח בחלקו: "וְהָיָה אוֹמֵר: אִשְׁתִּי כַּמָּה יָפֶה וְנִפְלָא הַמִּנְעָל הַזֶּה! כַּמָּה מָתוֹק הַמִּנְעָל הַזֶּה! כַּמָּה מִנְעָל שֶׁל דְּבַשׁ וְצוּקִיר (סֻכָּר) הַמִּנְעָל הַזֶּה! אשת התם, שאלה מדוע אם כן הוא לא מרוויח כאחרים?: וְהָיְתָה שׁוֹאֶלֶת אוֹתוֹ: אִם-כֵּן מִפְּנֵי מָה שְׁאָרֵי רַצְעָנִים נוֹטְלִים שְׁלשָׁה זְהוּבִים בְּעַד זוּג מִנְעָלִים, וְאַתָּה לוֹקֵח רַק חֲצִי טָאלֶער (הַיְנוּ זָהוּב וָחֵצִי)? ועל כך משיב התם: הֵשִׁיב לָהּ: מַה לִּי בָּזֶה? זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ, וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי! וְעוֹד: לָמָּה לָנוּ לְדַבֵּר מֵאֲחֵרִים?"
ניתן ללמוד מהפרשה כי עלינו לקיים מצוות מתוך זריזות ואהבת ה' ומבלי לערוך "חשבונות" מה השני עושה. התנהלותו של האדם אינה צריכה להיות מושפעת מתחרות עם השני, לכל אחד מאיתנו נתן ה' את המיוחדות שלו, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית... בכל אחד מאיתנו מידות המייחדות אותנו, ולכל אחד מאיתנו נתיב לעבודת ה'... ועלינו מוטלת הזכות והחובה להשתמש בכוחות, בכישרונות ובכל אמצעי לעלות ולהתעלות, לקדם אחרים ולהתקדם. ובדרך זו עלינו לחנך אחרים, להביט פנימה ולהביט קדימה ולזכור שאם ה' שם אותנו פה, הרי יש בנו משהו מיוחד שאין ולא יהיה באחרים.
"ולמה לנו לדבר מאחרים?"
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת כי תשא
"רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה: לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה".(כי תשא, לא, ב-ה)
"ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ וגו'. דבר זה גלוי וידוע לכל בעלי הדעת כי הכל הולך אחר המחשבה וידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש ובתיקונים כי המשכן וכליו הם דוגמת עולמות עליונים וציורא דעובדא דמעשה בראשית ומעשהו היה משלש עשרה מדות כסף וזהב וכו' שכולם הם מדות ידועים למשכיל בהם ותורתינו תורת אמת נצחית וקיימת לעולמי עולמים בודאי לא לחנם נכתב מעשה המשכן וכל כליו בתורתינו הקדושה אלא כדי להורות לנו הדרך האיך הוא בכל אדם שיוכל לבנות משכן וכלים להשראת השכינה בקרבו כי זה היה כל מעשה המשכן כמו שכתוב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ממש... וכמשל המדרש (שמות רבה לג א) על פסוק ועשו לי מקדש וגו' עשו לי קיטון אחד וכו' ובזה הוא ממליך הקב"ה על כל אברים דיליה וממילא נמלך על כל העולם כולו ונתפרסם אלהותו ומלכותו בכל משלה שאין שום דבר בעולם שלא יהיה בו בחינת אלוהות המחיה והמקיים את הדבר ההוא ולכן בכל דבר שעוסק בו אפילו בדברים גשמיים הוא מדבק עצמו לשורשו בחינת אלוהות שיש בו ובזה אמרתי כבר על פסוק (תהלים צט ב) ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים בציון היינו בדברים המצויינים והמסומנים כל הדברים גשמיים הנקראים בשם כל אחד ואחד לפי מה שהוא דרך משל כשעוסק בכסף או בזהב או בנחושת ששמם הוא מורה גם כן על מדות ידועות או כפשטן ובעוסקו בדברים ההם הוא מדבק עצמו לשורש אותיות של שם הדבר ההוא שעוסק בו שהוא חיותו כידוע שם כל דבר הוא חיותו או כידוע כי כסף יש בו גם כן רמז אל בחינת תאוה וכן בכל מדה ומדה שהוא עוסק בו אינו עוסק בגשמיות הדבר רק מדבק עצמו לשורש הדבר לעולם המחשבה ועל ידי זה הוא מזכך כל הגשמיות ונכנעים כל הקליפות להקב"ה ברוך הוא וברוך שמו וזהו ה' בציון היינו בסימן וציון שם כל דבר ודבר נעשה שם ה' גדול בהזדככות הדבר הגשמי ונתקרב לשמו שהוא שורשו וחיותו ובזה ורם הוא על כל העמים היינו שנכנעים כל הקליפות ונתפרסם אלהותו ומלכותו בכל משלה כנ"ל וזה שאמר גם כן דוד המלך ע"ה (תהלים קלה ה) כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים היינו על דרך הנ"ל על ידי שאני ידעתי היינו בחינת דעת שמחבר כל דבר לשורשו היינו לבחינת אלוהות שיש בו ובזה נזדכך הגשמי ועולה לה' ובזה נתגלה גדולת ה' ונעשה בזה אדונינו שנכנעים כל הקליפות והוא מושל ואדון עליהם וזהו מכל האלקים היינו על ידי בחינות אלוהות שיש בכל דבר ודבר הנקראים בשם וזה יש לומר שמרומז כאן בפסוק ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב וגו' היינו כשעוסק בדברים הללו העיקר הוא להעלותן לעולם המחשבה וידבק עצמו שם כנ"ל וזה מה שרצינו לבאר". (דגל מחנה אפרים, כי תשא ד"ה ולחשוב)
על פי, בעל הדגל מחנה אפרים, הכל הולך אחר המחשבה, ולכן כל דבר שאנו עושים במחשבה, בדיבור ובמעשה, תלוי במחשבה. כאשר אנו מעלים כל דבר גם גשמי לעולם המחשבה, לשורש ולחיות האמיתית, במילא דבקים אנו בשורש העליון ושותפים להשראת השכינה בקרבנו.
מה הנפקא מינה לחינוך? לא רק באופן הפרטי שלנו, אלא לחינוך ילדינו, סביבתנו? כאשר אנו מעלים את מחשבתנו למקור הנכון והטוב, כאשר אנו חושבים צעד קדימה לפני שאנו מגיבים, פועלים, וכו'. כשאנו משתדלים לפעול מתוך אמונה ועבודת המידות, אזי במילא משרים אנו את השכינה בתוכנו ומתוך כך משפיעים ומקרינים על הסביבה באופן חיובי...
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת תצווה
בפרשה הקודמת (תרומה), נדרשו ישראל לתרום להקמת המשכן וכליו. בפרשת השבוע (תצווה), מצווים בני ישראל להביא: "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות, פרק כ"ז, פסוק כ'). בתוך הצווים לבני ישראל ולכהנים, נאמר: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹקִים". (שמות, פרשת תצווה כ", מא).
ויש להבין את כוונת הכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל", על כך כותב בעל המאור ושמש, רבי קלונימוס קלמן הלוי מקרקא, בהתייחסו למילים דומות בפרשה הקודמת "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם",(שמות כה, ח): "ויובן גם כן על פי דרכינו כי משה רבינו ע"ה הזדכך את עצמו מכל מיני גשמיות עד שנעשה כולו רוחניות ונעשה מרכבה לשכינה והיה הוא תבנית משכן שלמעלה וממנו היו יכולים ללמוד בני דורו איך לעבוד את השם יתברך לזכות אל השגות משה רבינו. וזהו פירוש הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כלומר שכל איש הישראלי יזדכך עצמו מכל וכל כדי שיהיה מרכבה לשכינה, אמנם לאו כל אדם יודע באיזה דרך ישכון אור לדעת מהיכן יבא לזכות להשגה זו, אמר הכתוב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' ורצונו לומר ככל אשר אני מראה אותך לבני דורך את תבנית המשכן רצה לומר שאתה הוא תבנית המשכן שלמעלה וכן תעשו פירושו ואתם תלמדו לעשות כמו כן שתהיו מרכבה לשכינה כי כל האדם יוכל לבא להשגות משה רבינו. היוצא לנו מדברים אלו שתכלית העבודה הוא להזדכך את עצמו ויעשה מרכבה להשכינה כדי שיהיה שכינתו בתחתונים כמו שהיה כונת הבריאה שיהיה שכינתו בתחתונים ויתגלה מלכותו במהרה... (מאור ושמש, תרומה, ד"ה ויובן).
רבי נחמן מברסלב מתייחס אף הוא למקום האלוקות וכותב כך: "כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע''ג) : ''צוּר לְבָבִי'' וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נֶאֱמַר (שְׁמוֹת ל''ג) : ''הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי'' שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ (כמובא בפרש''י שם והוא ב''ר שם) נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו כִּי אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל כִּי אַדְּרַבָּא הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ כַּנַּ''ל". (ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ב', נ"ו)
השכינה עליה מדבר בעל המאור ושמש, אינה "רק" השכינה השרויה בעולם, או במקום מוגדר, אלא, השכינה המצויה בכל אישה ואיש וכפי שאומר רבי נחמן "האלוקות הוא בלב". כאשר בני ובנות ישראל ממשיכים להדליק את הנר בתוכם תמיד... כאשר בלב האיש/ה הישראלי/ת דולק "נר התמיד", אזי שוכן הקב"ה בתוכם... בתוכנו! שנזכה!
שבת שלום
עדי'ה
 
****
חסר מפרשת בא-תרומה...
****
ממתק לפרשת בא
"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (י, ב).
עתידנו - אלו הילדים! – במרכז פרשתנו עומדים הבנים, והם למעשה המטרה של כל האותות (=המכות). הם גם עיקר הוויכוח שבין פרעה למשה ואהרון. פרעה שואל (י, ח): "מי ומי הולכים?"- והתשובה (י, ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ"; הקדים משה את הנערים לזקנים. והוויכוח ממשיך. פרעה אומר (י, י-יא): " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה". ורק לאחר מכת החושך נכנע פרעה (י, כד): " גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם"...רק מי שממשיך ללקות בעיוורון (= מכת החושך...) לא רואה את הפוטנציאל העצום הטמון בילדים, בנוער, בדור ההמשך, ומזלזל בחינוכם. אשרינו שזכינו! (מתוך: עלון החינוך בפרשה, יוסי פרקש. בית ספר "מעלה תורה" מעלה אדומים)
 
עלינו לזכור כי אחד הגורמים העיקריים לצמיחתו הנכונה של הילד היא אמון, לתת בו אמון ולשקף לו את כישרונותיו וייחודו, כך שיאמין בעצמו.
"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו".
(רבי שלמה קרליבך)
 שבת שלום
ממתק לפרשת וארא
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם" (שמות, ז, יט).
"ויש להבין: הרי המים דוממים הם, לא היטיבו בבחירתם, והם גם אינם חשים מי מכה אותם- מדוע אם כן חשוב שמשה ימנע מלהכותם? אלא, יש לדעת כי מדות האדם מושפעות מרגשותיו ומפעולותיו. אדם שאינו מכיר טובה לדומם שהיטב איתו, ק"ו אם הוא מבזה אותו – גורם לעצמו פגם במידת הכרת הטוב. זהו גם הטעם למצות כבוד הורים, ע"פ ספר החינוך- להרגיל את האדם למידת הכרת הטוב, שהרי הריו סבת היותו בעולם, וטרחו ויגעו בו במשך השנים. אין העובדה שההורים נהנו מהטיפול בילדם פוטרת מחיוב הכרת הטוב כלפיהם- כי זהו חינוך לאדם. ניתן לנצל הזדמנויות רבות כדי לפתח בנפשנו את מידת הכרת הטוב- לשים לב נהנינו מהזולת, לחוש זאת בלב ולהודות לו על כך גם בפה. (ע"פ "ילקוט לקח טוב")
עפ"י האמור, הכרת הטוב אינה רק כדי שהשני ישמח מכך, שהרי היאור הינו דומם ואינו מביע רגשות כאדם, ובכל זאת, משה מכיר טובה ליאור על הטוב שעשה עימו (אעפ"י שלא היה "מרצונו" של היאור). נראה כי ניתן ללמוד מכך גם בעניין ההפוך מהכרת הטוב, ונסביר: פעמים רבות, אנו שואלים עצמנו מדוע שלא אגיב באותה מטבע שהתייחסו אלי? (לטוב ולמוטב...), מדוע לאחרים "מותר" לפגוע בנו ואנו צריכים להתגבר על כעסנו? ופעם אחר פעם משננים: "איזהו גיבור הכובש את יצרו". מהאמור לעיל אנו מבינים, כי מעצם אי-התגובה שלנו, או הכרת הטוב לשני, אנו המרוויחים העיקריים מכך...
ונסיים בסיפור הממחיש את כוונת הדברים: "יום אחד נכנס יוסי הביתה בועט ברצפה, צועק ומאוד לא שקט. אבא שלו קרא לו, והוא המשיך בשלו, עד שסיפר: "אני מתפוצץ! שמוליק עיצבן אותי ממש! היה אסור לו לעשות מה שעשה לי! בגלל זה אני מאחל לו את כל הרע שבעולם! אני רוצה להרוג אותו ממש!" אבא של יוסי, איש פשוט אבל מלא חכמה, הקשיב בשלווה לבנו, שהמשיך לספר: "שמוליק השפיל אותי מול חבריי, ואני לא מוכן לקבל את זה! הייתי רוצה שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית הספר יותר!" האבא המשיך להקשיב, הביא מפינת הגינה שק מלא פחם, והציע ליוסי: "אתה רואה את החולצה הלבנה התלויה שם ? תדמיין שזה שמוליק, ותזרוק עליו פחמים עד החתיכה האחרונה. אחר כך אני אבוא לראות איך יצאה". הילד התחיל במשחק הנקמה שלו, וזרק במרץ את כל הפחמים, אבל מכיוון שהחולצה הייתה תלויה מעט רחוק, הצליח לקלוע רק חלק מהפחמים עליה. האב חזר ושאל:"בני, איך אתה מרגיש עכשיו?" "אני עייף אבל שמח, הצלחתי לקלוע כמה חתיכות על החולצה!" האבא לקח את ידו ואמר: "בוא, אני רוצה להראות לך משהו", והוביל אותו אל מול הראי. יוסי נבהל מאוד כשראה את עצמו כולו שחור, למעט עיניו ושיניו. האבא אמר:"כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת לכלכו קצת את החולצה, אבל אין מה להשוות, אתה התלכלכת הרבה יותר". (מקור לא ידוע)
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת שמות
"הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"...
בפרשת שמות כתוב: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל :וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה', כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אלקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ- כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא: וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אלקי אָבִיךָ, אלקי אַבְרָהָם אלקי יִצְחָק, וֵאלקי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאלקים". (שמות ג, ב)
מהי האש הבוערת ואינה מכלה?
ירמיהו הנביא לאחר שפשחור בן אימר הכהן מייסר אותו "על המהפכת", אומר כך: "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל; הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל-הַיּוֹם, כֻּלֹּה לֹעֵג לִי: כִּי-מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק, חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא: כִּי-הָיָה דְבַר-יה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס, כָּל-הַיּוֹם: וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ, וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי; וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, וְלֹא אוּכָל". (ירמיהו, כ, ז-ט)
על פי דברי ירמיה הנביא: האש הנה האש הפנימית הבוערת בו, אש הנבואה, אש השליחות שאינה מרפה ממנו.
האש עפ"י ה'שפת אמת' (יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר מגור): "בלבת אש - כי האש יש לו כמה בחינות כדאיתא בזוהר הקדוש וארא וכמה דוכתי [מקומות]. כי אש שמבחוץ ולמטה- שורף, ואש הפנימי שמרומז על אספלקריא מאירה- אינו שורף. ובזה האש נראה למשה רבנו עליו השלום ולכן לא נשרף הסנה. וזה שכתוב "המראה הגדול הזה" וכדאיתא במדרש כדי לבבו שהראהו האש הגדולה שבשעת מתן תורה... ובאמת אינו יכול לבוא לאש הזה קודם אש שלמטה. וגאולת מצרים היה באש השורף ובו נכלו המצרים ואחר כך זכו למתן תורה לאש הפנימי. וכל זה הראה הקב"ה למרע"ה. כי תכלית האש הוא כח הפנימי הנ"ל וזהו בלבת אש, פנימיות האש כנ"ל". (שפת אמת, תרל"ה, ד"ה בלבת אש.)
על פי ה'שפת אמת' יש אש חיצונית שאכן שורפת ומכלה ויש אש פנימית המאירה ואינה שורפת.
בכל אחד מאיתנו בוערת אש פנימית המאירה את חיינו ותפקידנו להעבירה הלאה...
" המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר"
(במדבר רבה, פרשה י"ג)
ממתק לפרשת וישב
"וישב ראובן אל הבור" (בראשית לז, כט)
רש"י: "עסוק היה בשקו ובתעניתו"
משל לאדם המלווה לחברו סכום כסף וקבע לו זמן פירעון. והנה בטרם הסתיימה התקופה, כאשר עדיין לא הגיע זמן הפירעון, הגיע הלווה לביתו של המלווה ופרע לו את החוב. בודאי שע"י כך הוא מראה את נאמנותו ומגדיל את שמחתו של המלווה. הנמשל: מסביר הרב יוסף גיקטיליא: "לאותו לווה דומה צעיר העושה תשובה בבחרותו. בהיותו היצר הרע עומד בתוקפו ובגבורתו בזמן הבחרות, והוא מושך את האדם לחטא, אם באותו זמן שהיצר הרע עומד ומסיתו, הוא עומד ומהרהר בתשובה וחוזר בו ממעשיו הרעים, זוהי התשובה השלימה האהובה על הבורא. הוא פרע כביכול, את חובו קודם זמנו". (אוצר המשלים – בראשית, ירושלים, עמ' 200)
התשובה השלמה האהובה על הקב"ה היא דווקא של הצעיר אשר מהרהר בתשובה ושב ממעשיו הרעים. כפי אומר שלמה המלך: "וּזְכֹ ר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (קהלת יב, א). אין זה אומר שלא ניתן לשוב בתשובה גם בגיל מבוגר יותר ואף בימיו האחרונים של האדם: "עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" (שם. ב) , אך אותו הצעיר שעדיין כוחו במותניו, "עובד קשה" יותר כדי להתגבר ואינו מחכה ל"יותר מאוחר כי יש לו זמן"... ועל כן דווקא תשובה זו אהובה על הקב"ה.
פעמים רבות שומרים אנו לעצמנו את "הזכות" לדחות דברים לאחר-כך כגון: פגענו במישהו: "לא נורא, שירגיש מה הרגשתי כמה ימים"... עשינו טעות: לא נורא נתקן בשבוע הבא"... עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו, כי אין מדובר בנו בלבד, אלא בדרך כלל מעורבים עוד כמה גורמים, מה שלנו נראה כדבר פעוט ולא רציני, עשוי להתפרש אצל האחר כ"איום ונורא". זה נכון הן במגרש הביתי והן במסגרת הרחבה יותר, ק"ו אלו העובדים יום יום עם קהל, עמיתים, תלמידים...
שנזכה להעיר (את עצמנו)
ולהאיר (לאחרים)
"ואם לא עכשיו אימתי"
(פרקי אבות א, יג)
שבת שלום
עדי'ה
אי"ה נשלים את פרשיות החסרות בהמשך
חיי שרה. תולדות.ויצא.וישלח.
ממתק לפרשת וירא
"כי ידעתיו למען יצוה את בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (י"ח, י"ט)
"שואלים המפרשים: מדוע מזכיר ה' את שבחיו העתידיים של אברהם אבינו, לפי מעשיו שיעשה בעתיד, ואין הוא מזכיר את שבחי העבר? יכול היה להזכיר את מסירות הנפש של אברהם כשנכנס לכבשן האש, את הנסיונות שנתנסה בהן אברהם אבינו עד כה! ההסבר הוא: שבחי העבר, מעשים טובים שעשה האדם עצמו אין הם מספיקים, עיקר שבחו של האדם הוא כלפי העתיד, דהיינו: במשנתו שהוא מעביר לזרעו אחריו. הקב"ה מעיד על אברהם: "כי ידעתיו" – בלשון עדות – שאכן יצווה את בניו ואת ביתו אחריו. ובזכות ההמשכיות הברוכה של אברהם מתגלה אליו ה'". מאברהם אבינו אנו למדים שיש לדאוג לחינוך בניו, שגם "אחריו"... ימשיכו הבנים בדרך התורה והמצוות... עוד מלמד אותנו אברהם אבינו בהלכות חינוך ומורה לבניו: "אל תקיימו רק את מה שאני מצווה אתכם לעשות! עליכם גם לקיים את "ושמרו דרך ה'": "ושמרו" – מלשון (ל"ז, י"א) : "ואביו שמר את הדבר". כלומר, צפו לקיים כל דבר שלפי דעתם יש בו כדי לעשות נחת רוח לקב"ה, שיהיה "דרך ה'". (הרב מרדכי אליהו זצ"ל, דברי מרדכי אליהו/ בראשית)
מכאן אנו למדים, כי הדוגמא האישית והדאגה לעתיד- לחינוך הילדים, התלמידים, היא זו שמבטיחה לנו את ההמשכיות שלנו כעם, כבניו ובנותיו של אברהם אבינו. לשם כך, עלינו לפעול כאן ועכשיו, להוספת עוד "אור", עוד נדבך בבניית האישיות שלנו, של ילדינו ובבניית עם ישראל בכללו.
"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו"
(הרב שלמה קרליבך)
שבת שלום
עדי'ה
פרשת לך-לך
"וילך אברהם מנגב ועד בית אל" (י"ג, ג)
"יש לומר שהתורה מרמזת לנו בהליכות אלו של אברהם על דרך 'ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים' (תהילים קז,לה), כי השכינה כביכול מקבלת השפע דרך צינורות הידועים לה, וכשיש צדיקים בעולם אזי במעשיהם הטובים ותורתם ותפלתם, ממשיכים דרך אותם צינורות חסדים להשכינה כביכול שתהא תמיד מקבלת שפע לא יחסר, ורשעים ח"ו גורמים להיפוך במעשיהם ח"ו שהנהר יחרב ויבש. וכן כל אדם לפי מעשיו, או שגורם שנסתמים צינורות נשמתו ח"ו, או שפותח וממשיך דרך צינורות ושבילי נשמתו שפע להשכינה כביכול. לכן נקראים צדיקים אנשי חסד, שכל פעולתם לעשות חסד עם השכינה כביכול ועם נשמתם, וגם כשהרשע עושה תשובה הוא פותח מקורי נשמתו ועושה 'ממדבר',...הוא מהפך 'לאגם מים'"...(דגל מחנה אפרים, פרשת לך-לך, מהדורת שוויד)
מדברי ר' משה חיים אפרים מסדילקאב (נכד הבעש"ט), מבינים אנו את משמעות מעשיו של האדם. אברהם אבינו איש החסד בדרכו, בתפילתו ובמעשיו, פותח צינורות השפע ומחיה הן את השכינה כביכול, והן את נשמתו. ובודאי השפעה זו משפיעה על הסביבה ועל העולם כולו. ואין מדובר רק ביכולת הצדיק להשפיע (או ח"ו להיפך), אלא, מדגיש שכל אדם משפיע, לפי מעשיו. בפר' בראשית נאמר: "ויקח אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"(ב' ט"ו).
העבודה והשמירה היא ע"י המעשים שלנו. כל מעשה חסד מוסיף נדבך בבניין העולם -"כי אמרתי עולם חסד יבנה"... (תהילים פ"ט, ג).
*לעילוי נשמת מרן הרב חיים עובדיה יוסף בן גורג'יה, זצוק"ל.
שבת שלום
עדי'ה
נח
"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו, ט)
רש"י: "...דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (רש"י בשם בראשית רבא ל,ו)
אומר על-כך, הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "למדנו מכאן, שעיקר עבודת האדם בעולם הזה הוא חינוך בניו. הורים רבים מתלבטים בשאלה: האם כחלק מהחינוך יש להכות את הבן, או שיש להסתפק בגערה. להוי ידוע, שהערה אחת, במקום הנכון ובשעת המעשה, מועילה יותר ממאה הכאות. על כך אמר שלמה המלך במשלי (י"ז, י): "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה". כשאדם גוער או מעיר לבנו, יעשה זאת באופן שלא יפגע בנפשו של הילד. עליו להראות כלפי חוץ פנים כועסות, אבל בלבו פנימה לא יכעס. כך יתקבלו הדברים. (הרב מרדכי אליהו זצ"ל, "דברי מרדכי - בראשית", פרשת נח)
ועוד בעניין הכעס מובא במסילת ישרים: "וּנְדַבֵּר עַתָּה מִן הַכַּעַס. הִנֵּה יֵשׁ הָרַגְזָן שֶׁאָמְרוּ עָלָיו (רמב"ם הלכות דעות ב, ג), "כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים", וְהוּא הַנִּכְעָס עַל כָּל דָּבָר שֶׁיַּעֲשׂוּ נֶגֶד רְצוֹנוֹ וּמִתְמַלֵּא חֵמָה, עַד שֶׁכְּבָר לִבּוֹ בַּל עִמּוֹ וַעֲצָתוֹ נִבְעֲרָה, וְהִנֵּה אִישׁ כָּזֶה כְּדַאי לְהַחֲרִיב עוֹלָם מָלֵא אִם יִהְיֶה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ, כִּי אֵין הַשֵּׂכֶל שׁוֹלֵט בּוֹ כְּלָל, וְהוּא סָר טַעַם מַמָּשׁ כְּכָל הַחַיּוֹת הַטּוֹרְפוֹת, וְעָלָיו נֶאֱמַר (איוב יח, ד), "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ... וְהִנֵּה אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה הִזְהִירוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא לִכְעֹס, וַאֲפִלּוּ הָרַב עִם תַּלְמִידוֹ וְהָאָב עִם בְּנוֹ, וְלֹא שֶׁלֹּא יְיַסְּרֵם, אֶלָּא יְיַסְּרֵם וִייַסְּרֵם, אַךְ מִבְּלִי כַּעַס, כִּי אִם לְהַדְרִיךְ אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְהַכַּעַס שֶׁיַּרְאֶה לָהֶם, יִהְיֶה כַּעַס הַפָּנִים, לֹא כַּעַס הַלֵּב. וְאָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ז, ט), "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס" וְכוּ'. וְאוֹמֵר (איוב ה, ב), "כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ". וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין סה, ב), "בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָאָדָם נִכָּר - בְּכוֹסוֹ, בְּכִיסוֹ, בְּכַעְסוֹ". (רמח"ל, מסילת ישרים פרק י"א.)
שנזכה!
שבת שלום
עדי'ה
בראשית
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א)
"דידוע מזון הנשמה היא התורה שנקראת "לחם ויין", שהוא אכילה ושתיה. ומזון הוא בקנה, דכתיב (בראשית כז, כב): "הקול קול יעקב", ואמרו רז"ל (בראשית רבה, סה, כ): כשהקול קול יעקב שהוא עסק התורה –אין הידים ידי עשיו. והקנה הוא כלי שיוצא ממנו קול תורה. אבל מזון הגוף הוא באכילה ושתיה גשמית, והכלי של מזון גשמי הוא הושת. ושניהם עומדים סמוכים זה לזה ומספרם עולה מספר עת, ועליהם רמז הכתוב (קהלת ט, ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" – שהשניהם יהיו בגדיך- רוצה לומר מעשיך, נקיים טהורים... והנה נודע כי שתים אלה שהם קול וכליה הם פעולות הראשיים שיש לאדם בלידתו וביאתו לעולם הזה, כי בתחילת לידתו נותן לו הקב"ה הרגשה ושכל להרים קול בבכייתו, שבזה ידעו שהוא רעב ורוצה אכילה, או ידעו דכאיב לו בבטנו... וידוע דהנשמה נקראת בשם "שמיים" והגוף בשם "ארץ" וכמו שאמרו רז"ל (ויקרא רבה ד, ה): "יקרא אל השמים מעל" (תהילים נ, ד)- זו הנשמה, "ואל הארץ לדין עמו" – זה הגוף (להרחבה ראו ממתק 2 – לפרשת האזינו). ובזה יובן רמז הכתוב שכתוב "בראשית" – כלומר ב' ראשית לכל הפעולות הנעשים ויוצאים מגופו של אדם"... (יוסף חיים – "הבן איש חי", 'דרשות עוד יוסף חי', ירושלים, תשע"א, עמ' 46)
מדברי "הבן איש חי" זצ"ל, למדים אנו כי יש מזון רוחני ומזון גשמי לאדם. המזון הרוחני הינו הקול- היוצא מהקנה. ומקביל לו המזון הגשמי – אכילה ושתיה העובר דרך הושת. ומביא משם חז"ל כי כאשר הקול הינו קול התורה, אזי אין הידיים ידי עשו... הקול הצריך לצאת מאיתנו הינו קול טהור, נקי. וכפי שאנו מקפידים על אכילה ושתיה, טהורים, נקיים, כשרים. כך עלינו להקפיד כי הקול היוצא מאיתנו יהיה ללא רבב.
ומקשר זאת "הבן איש חי", ל"בראשית" – ב' ראשית, שתי פעולות שהם ה"רשאית" לכל אדם.
כבר מתחילה יש בנו את הכח לפעול הן במישור הרוחני והן בגשמי, ולנו הבחירה האם להשתמש בכוחות אלו באופן חיובי או ח"ו להיפך.
יודעים אנו כי קולו של אדם משפיע על הבנתנו את דבריו, יכולים אנו לשמוע את אותו משפט ובכל זאת להבינו באופן חיובי או שלישי, כיוון שהדבר תלוי בקול- "בניגון" שהוא נאמר...
ומסביר רבי נחמן כי: "מקולו של אדם יכולין לידע את בחינות המלכות שלו: כי יש בכל אחד ואחד בחנות מלכות, והוא ניכר בקולו, כי אין שני קולות שווין, כי קול של כל אחד ואחד משונה מחברו, ועל כן יכולין להכיר את האדם בקולו, כמו שנראה בחוש, כי כפי בחינות האדם כן קולו, ועל ידי הקול יכולין להכיר את בחינת המלכות שלו" (ליקוטי מוהר"ן, ל', ח)
שבת שלום
עדי'ה

ממתק לפרשת האזינו
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".(דברים לב, א)
"יש להקשות: שמים וארץ מה יש להם שייכות בתוכחה זו שמוכיח את בני אדם בעניין עוונות וחטאים. ועוד, הוה ליה למימר 'ותשמע הארץ מאמר פי' ולמה נקיט "אמרי" לשון רבים. ועוד, למה גבי שמים נקיט דיבור וגבי ארץ נקיט אמירה. ונ"ל בס"ד דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף צ"א ע"א): אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? – גוף אומר נשמה חטאה, והראיה: מיום שפירשה ממנו הוא מוטל כאבן דומם. ונשמה אומרת הגוף חטא, דמיום שפירשה ממנו היא פורחת באויר כציפור. אמר לו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרין, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, הרכיבני על שכמך ונביאם לאכלם. רכב החיגר על הסומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס, אמר להם: בכורות נאות היכן הם? אמור לו סומא: כלום יש לי עיניים לראות?! ואמר לו חיגר: כלום יש לי רגליים לילך בהם?! מה עשה? – הרכיב חיגר על גבי הסומא ודן אותם כאחד. אף הקב"ה מביא הנשמה וזורקה בתוך הגוף ודן אותם כאחד, שנאמר (תהילים נ, ד): "יקרא אל השמים מעל" – זו הנשמה, "ואל הארץ לדין עמו" – זה הגוף. עד כאן. נמצא, שמים הוא כינוי לנשמה וארץ כינוי לגוף, דהנשמה מוכנית בשם שמים והגוף בשם ארץ. גם נמצינו למדין מן המאמר הנזכר, דאין לדון ולהוכיח הנשמה והגוף בפני עצמו, כי בזה כל אחד יתלה הקלקול בחבירו, אומנם בהיותם ונוכחים שניהם ביחד יהיו שניהם חייבים, ואין יכולים לפטור עצמם. ובזה יובן "האזינו השמים"- הם הנשמות שמכונים שמים, "ואדברה"- דיבור קשה בתוכחה מגולה. ואני גוזר, כי בעת שאני מדבר התוכחה לנשמות "תשמע הארץ"- הוא חלק הגופים, "אמרי פי" – שני אמרים, מה ששייך לנשמה ומה ששייך לה, דעל ידי כן לא יוכלו הגופים לפטור עצמם במה שתולין החטא בנשמה". (יוסף חיים – "הבן איש חי", 'דרשות עוד יוסף חי', ירושלים, תשע"א)
מדברים אלו, מבינים אנו עד כמה קשורים הגוף והנשמה.
רק בשיתוף פעולה יכולים הם לפעול בעולמנו. יחדיו הם פועלים, לטוב ולמוטב.
כך גם בני האדם, האדם הוא יצור חברתי ואינו יכול להפיק את מירב לבדו, אלא, בשיתוף פעולה עם חברו יוכל להתקדם בעשייה, בלימוד וכדו'.
וכך בצוות, רק יחד ניתן להתגבר על מכשולים, בשיתוף פעולה ניתן להגביה למרומים...
"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן- הָאֶחָד,
אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם".
(קהלת ד, ט)
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת ניצבים
"העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל' י"ט)
מקשה ר' משה פיינשטיין בספרו 'דרש משה', מה הפירוש "למען תחיה אתה וזרעך"? והרי ברור שאם הוא בחר בחיים, הוא יחיה ולא ימות, ומה מוסיפה התורה באמרה "למען תחיה"? ועוד, שהרי גם זרעו מצווה לבחור בחיים, ומה מועילה העובדה שהאב יבחר בחיים, בשביל שיחיה זרעו? וביאר שכאשר האב מקיים מצוה מתוך בחירה בחיים, מפני שזה מחיה ומענג אותו, וילדיו יראו זאת והדבר ישפיע עליהם, וזה הפירוש "למען תחיה אתה וזרעך".
פרשת וילך
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים ל"א י"ט)
שמחה מרחיבה דעתו של אדם, והעצבות מצמצמת אותה. כתוב: "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג' ט"ו).
כתב 'החתם סופר' בדרשות (ז' אדר תק"ס) : והיות כי אין השכינה שורה אלא מתוף שמחה, וא"א לשמח עצמו בדבר תורה, מפני שלא תמצא הלכה ברורה עד שתתיישב דעתו עליו, על כן צריך המצאה מבחוץ לשמח עצמו, ע"י ניגון וכדו'.
לסיכום: מדברים אלו נוכל ללמוד לעניין חינוך הילדים/ תלמידים – ישנם שני דברים חשובים שיעודדו את הילד לקבל אחריות, ללמוד ולהצליח.
והם: האחד- היכולת לבחור, להחליט. 
והשני – השמחה, ההרגשה הטובה והרחבת הלב. עלינו להשריש בהם את החיות, השמחה והסיפוק בלימוד בכלל ובלימוד התורה בכלל.
(עפ"י הספר חינוך מלכותי, מרדכי הומינר חלק ב עמ' שנ"ח-שס"ד)
שבת שלום
שנה טובה
עדי'ה
ממתק לפרשת כי תבא
"היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה" (כו, ט"ז)
"כן דרך היצר הרע תמיד לומר לנפשו, היום אין לי פנאי לעסוק בתורה ולהתבונן אודות תשובה, למחר וליומא אחרי אתקן הכל. וכשבא יום מחר, אומר גם כן כך, וכה מתנהג כל ימיו עם האדם. ולזה אמר הכתוב: "היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה" וגו'". (שיחות החפץ חיים, מכתבי הב' ר' מרדכי פסח מקוברין, מתוך הספר: "ביאורי הח"ח על התורה") בחיינו פעמים "קל" יותר "לוותר" על משהו חשוב מתוך עצלנות, חוסר מוטיבציה, וכדו'.
נוח לנו יותר לחשוב שכל החיים עוד לפנינו, אך ישנם אותם רגעים המגיעים אלינו "פתאום" - בהם אנו מצטערים ש"דילגנו" על משהו חשוב כיוון שהיינו בטוחים כי מחר...
עומדים אנו בפתיחת שנה, נביט לאחור ונזכיר לעצמנו מה היה לנו השנה, מה יכולנו לעשות אחרת.
ונביט לפנים במבט חיובי, נקבל על עצמנו להשתדל "קצת" יותר...
"כי אין לו להאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי"
(ליקוטי מוהר"ן, ח"א, ערב)
דרך צלחה!
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת כי תצא
"זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (כ"ד, ט)
"אילו לא היתה היכולת בידי האדם לקיים, לא היה הקב"ה מזהירו לומר: "זכור את אשר...", וכידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והבחינה בזה אלו היו נותנים לאדם ג' שקלים בכל יום שיהא נזהר מלדבר דיבורים אסורים, בודאי היה נזהר בזה ביותר. וכל שכן אם היו נותנין לו כן כמה חודשים או שנה, כי תשוקת הכסף היתה מזכירתו ולא היה שוכח, וכל שכן שכתב הגר"א ז"ל בשם המדרש שעל כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולין לשער, אם כן כמה צריך האדם להיזהר שלא לשכוח מלשמור פיו" ("החפץ חיים", זכור למרים פרק י"ד)
השימוש בפינו חשוב לתקשורת, להבנה, ללימוד, לחינוך,אך יחד עם זאת עלינו לזכור בכל עת, כי מילה שאיננה במקום עלולה להרוס בשניה אחת, בנייה שנמשכת שנים רבות... על כן נזכיר לעצמנו כי מעבר למחשבה "מה אנו עלולים להפסיד", עומד מולנו מישהו אחר שעלול לאבד את כל עולמו רק משום שאנו לא נזהרנו...
"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"
שבת שלום
עדי'ה
ממתק  לפרשת שופטים
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים י"ח ג')
רש"י: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות (בשלמות) ואז תהיה עמו ולחלקו".
רבנו בחיי, בהקדמה לספר "חובות הלבבות": וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם – שיהיו גילויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת ה' עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו, ויעיד לו, ולא יחלוק עליו, ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראנו הכתוב "תמים" באמרו (דברים י"ח ג'): "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ואמר (תהלים ט"ו, ב'): "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו"... ואמר במי שאין תוכו כברו (מלכים א' י"א ד'): "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיך", ואמר (תהלים ע"ח, ל"ו-ל"ז): "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו".
עפ"י רש"י- מי שנוהג בתמימות עם ה', זוכה שה' איתו ושומר עליו בכל עת. רבנו בחיי מוסיף נדבך נוסף, התמימות הינה שיהיו פיו וליבו שווים. רבי נחמן, בסיפורו "מעשה מחכם ותם", מדגיש את חשיבות התמימות, אך מציין כי תם אין הכוונה טיפש: "וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים הָיוּ אֶחָד מֵהֶם בַּר-הֲבָנָה, וְהָאֶחָד הָיָה תָּם (לא שֶׁהָיָה טִפֵּשׁ, אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ שֵׂכֶל פָּשׁוּט וְנָמוּךְ)".
כמו כן, מביא רבי נחמן בתורה א' בליקוטי מוהר"ן: "אשרי תמימי דרך"- את דרכו של יעקב אבינו ותמימותו, התמימות כסוג של שכל: "ויעקב איש תם, שהוא בחינת השכל הנ"ל, היינו לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר".
מכל המובא אנו מבינים כי עלינו מוטלת האחריות לפעול בכל דבר ועניין, כל אחד לפי הבנתו ולפי שכלו הישר שנתן לו ה', ובתנאי שיהיה זה בתמימות אמיתית (בשלמות) מול ה' יתברך, הן בפה והן בלב.
שנזכה!
שבת שלום
עדי'ה
ממתק לפרשת ראה
"...לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". (דברים ט"ז, ג')
"זכורני שבעיירתנו היה זקן אחד שסיפר בזקנותו מה שראה בילדותו כאשר קיסר רוסיה עבר דרך העיירה לפני שבעים שנה. הזקן תיאר את התמונה מרהיבת העין, הוא תיאר בפרוטרוט את הכרכרה שהיתה רתומה לשני סוסים לבנים ואת החייל שאחז במושכות וכו'... לא היה פרט מכל אותו אירוע שנשמט מזיכרונו של אותו זקן, למרות השנים הרבות שעברו מאז שהוא ראה את הדברים..."
שאל "החפץ חיים": "כיצד ניתן להסביר זאת שאותו זקן זכר גם לאחר עשרות שנים כל פרט ממה שראו עיניו ואילו אנו איננו זוכרים לעתים גם את מה שראו עינינו זמן קצר קודם לכן? התשובה לכך היא: שאותו זקן זכר בזקנותו את כל הפרטים של המסע בעת שהקיסר עבר דרך העיירה, רק מפני שילדות היתה בו אז והוא השתוקק בשעת מעשה לראות את הקיסר. בגלל השתוקקות זו הוא חיכה וציפה לראות את המראה הזה ולכן, הדבר נחרת בלבו בילדותו עד שהוא לא שכח אותו אפילו בזקנותו". (מובא בשם "החפץ חיים", מתוך אוצר המשלים על התורה, פרשת ראה)
פעמים רבות בחיינו אנו "מאבדים" דברים ולאו דווקא חפצים. עלולים אנו לאבד רגע נפלא, שמחה, מבט של ילד, לימוד חשוב, תפילה וכו' וכל זאת רק משום שלא שמנו לב... אם כן, כל שעלינו לעשות זה להיות מרוכזים לרגע בעניין, למקד המחשבה, לשים לב לרגע, ואולי אף לשניה...
שבת שלום
עדי'ה
 ממתק לפרשת עקב
"פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה". (דברים פרק ח פס יב-יח)
"פסוקים אלה מעלים בחריפות את בעיית היוזמה והעשייה האנושית. לכאורה יש כאן שלילה של רוח היוזמה ושל פיתוח כוחות האדם. אין ההצלחה תלויה אלא בה'. הוא בעל הכוח, הוא העושה...כך לכאורה. מצד שני, הבנה זו מחנכת לעצלנות ולניוון כוחות האדם. אם ה' עושה הכל, אנחנו יכולים לנוח. הרי זה דומה להשקפה הפטליסטית, בה הכל קבוע מראש, ומתוך כך מגיעים להצדקה פילוסופית של בעצלנות. מה הטעם במאמץ, אם בין כך ובין כך הכל כבר נחרץ?... ולא היא! ודאי שצריכה להיות תודעה של "כוחי ועוצם ידי"... הכרה שבכוחנו לעשות זאת, שאנו חזקים ובעלי עוצמה... אם כן מתי הרשת הכוח והעוצמה הופכת להיות שלילית? כשהיא נובעת מתוך גאווה משכחת. כאשר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך", ומתוך כך "ואמרת כוחי ועוצם ידי" – כאן האסון רובץ לפתח"...(הרב שלמה אבינר, "טל חרמון" ירושלים תשמ"ה, עמ' 322-323)
פעמים רבות, נוהגים אנו "להצטנע", יש לבחון האם אנו אכן מתנהלים כך מתוך ענווה? או שמא מדובר דווקא בגאווה?
יש פעמים כי אותה "ענווה", מגיעה מתוך עצלנות, או חוסר מוטיבציה לתת לאחר, לסביבה. נתאר מצב בו נמצא רופא במקום בו ח"ו מישהו חולה, הרי ברור שיצטרך "להתגאות" בכך שהוא רופא, כדי לטפל באותו חולה. לא יעלה על הדעת שיחליט "להצטנע", או להשאיר את המצב כפי שהוא, בטענה כי ה' יעזור...
כך אנו צריכים לנהוג ולחנך, הן באופן הפרטי והן באופן הכללי.
עלינו להיות מודעים לכוחות שנתן לנו ה' להרחיבם ולהשתמש בהם, ויחד עם זאת לזכור תמיד כי הכל מאיתו יתברך.
שבת שלום
עדי'ה
פרשת ואתחנן
"שמע ישראל וכו' ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (ו,ה)
"ונבין נא למה לא נאמר גם יראה, ורש"י ז"ל פירש "עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו".
וממשיך על גודל אהבתו של ה' אותנו: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם"...(ישעיהו מ, א) "כי ישראל מדרגתם גבוהה גם אם הם פשוטי העם, אבל כשה' אומר "עמי"- ג"כ מדרגה גבוהה, כנודע. לכן אילו היה אומר ה' "נחמו ישראל" – ג"כ היתה נחמה, אבל מי היה זוכה לזה, מה שאין כן כשאומר ד' "עמי", מן העם נעשה "עמי"- הוא נחמה כפולה, שלכולם ה' ממשיך את אורו וישועתו, "במקום גדלותו (גבורתו) וכו' שם אתה מוצא ענותנותו" (מגילה לא).
"והנה על המקדש אשר לעתיד נאמר "אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" ולמה מלפנים, מגודל אהבתו אלינו, השתמש דווקא בכלים של הדיוט ובבית מקדש וכלים שעשינו אנו – "ועשו לי מקדש" (שמות כה,ח),... ולעתיד שהאהבה תהיה יותר גדולה לא ישמש בכלינו, כלי הדיוט, רק מה שיביא עמו בביהמ"ק של מעלה. אפשר, מפני שלעתיד אין הדיוט נמצא ולא כלי הדיוט. ואפשר זאת היא עבודתנו עתה לתקן את ימות המשיח, כי שני אלפים ימות משיח מתחילות מיד מן חורבן בית שני, כמו שאיתא בסנהדרין צ"ז....לכן אז, בשביל אהבת ישראל שימש בכלים הדיוטים, שהכלים הם זולת האהבה, ועתה משמש בהאהבה עצמה. את מי הוא ית' אוהב- את ישראל, לכן עיקר דירתו בהישראל בעצמו..." ("דרך המלך", האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד)
האדמו"ר מביא את עניין האהבה משני הכיוונים, מחד על ישראל לאהוב את הקב"ה בכל לבבם וכו'..
ז"א עבודת ה' הגבוהה יותר היא זו שבאה מאהבה. ומאידך, מביא את אהבתו של הקב"ה אלינו, עם ישראל - אהבה לכל אחד מהעם ללא סייג וללא הבדל מעמד. ומסביר כי בעבר כאשר הוקם המשכן ולאחר המקדש, אומנם היה זה עפ"י רצון ה', אך מי ש"בנה", הכין והביא את החומרים והכלים וכדו' היו העם עצמו. וזאת על מנת להראות את אהבתו אלינו. לעומת זאת בעתיד לבוא ישתמש הקב"ה לא בדרך "הכלי" שהוא האמצעי לאהבה, אלא באהבה עצמה!
מכאן ניתן ללמוד שתחילתה של אהבה היא אותה אהבה "פשוטה", אותה אהבה שנעזרת "בכלי" זה או אחר כדי להביע את האהבה, אך האהבה הגבוהה יותר היא זו שאינה צריכה "כלי", אמצעי, היא זו שאינה תלויה בדבר, אלא, היא הדבר כשלעצמו.
שבת שלום
עדי'ה  
דברים
"ואצווה, את-שופטיכם, בעת ההיא, לאמור: שמוע בין-אחיכם ושפטתם צדק, בין-איש ובין-אחיו ובין גרו. יז לא-תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון--לא תגורו מפני-איש, כי המשפט לאלוהים הוא; והדבר אשר יקשה מכם, תקריבון אליי ושמעתיו".(דברים א, ט"ז יז)
"עקרון השוויון בפני החוק בולט היטב בציוויו הבא של משה: "ואצווה את שופטיכם... שמע בין אחיכם ושפטתם צדק... לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש" (שם א, טז-יז).
מכל ההלכות הנובעות מפסוקים אלו, נציין את המתייחסות לשוויון של הקטן והגדול: "שיהא חביב עליך דין פרוטה כדין של מאה. שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרונה."
"שלא תאמר זה עני הוא וחברו (התובעו לדין) עשיר ומצווה לפרנסו את העני. אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות."
"שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכיוצא לחוץ אומר לו (לעשיר) תן לו, שאתה חייב לו" (רש"י ע"פ התלמוד).
פסוקים אלו, אמנם, מדברים בחובות השופט העברי. אולם, טוענים הוגי המוסר, כל אדם הוא בעצם שופט. בכל הליכות חייו הוא חותך דברים. דן את עצמו ואת הזולת וקובע עמדה. פלס משפט הצדק חייב, אפוא, להיות תמיד בידו". (מתוך "פרשה ופשרה" פרשת דברים)
""צריך להשתדל תמיד
אחר כל זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל,
ולדון את כל אדם לכף זכות,
אפילו החולקים עליו והמבזין אותו.
ואזי יהיה ניצול תמיד ממחלוקת,
ועל ידי זה עושה כתר יקר לה' יתברך
בכמה מיני אבנים טובות".
(ליקוטי עצות – מחלוקת ומריבה, סעיף ב)
שבת שלום
עדי'ה
 
מטות - מסעי
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"
(מטות לא,ח)
רש"י - "בחרב- הוא בא על ישראל, והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפילה ובקשה. ובא הוא ותפס אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות, שבאין בחרב, שנאמר(בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה".
"מי ששומר פיו ולשונו מלדבר דבורים אסורים, תחלת כל המעלות, הוא מתקן ע"י זה את כלי האמנות המיוחד לאיש הישראלי, שהוא הדבור, וכל הדבורים שידבר אח"כ בתורה ובתפילה, יעלה למקור שרשו למעלה." (חפץ חיים - שמירת הלשון חלק א, שער זכירה פרק י')
"ולא תחינפו את הארץ"... (מסעי - לה, לג)
"ולפעמים עובר עוד על אסור חנופה, שהוא להרבה גאונים לאו גמור...כגון: אם מתכוון בסיפורו הלשון הרע והרכילות כדי להחניף להשומע"... (חפץ חיים- הלכות איסורי לשון הרע, פתיחה להלכות אסור לשון הרע, לאוין)
בשתי הפרשיות נזכר עניין הדיבור, האחד כאומנותו של עם ישראל- "הקול קול יעקב"... והשני איסור החנופה, שאף זאת נעשה ע"י דיבור.
"מעשה בשני תלמידים שהיו יושבים ולומדים בפני החכם. האחד אמר: עשתה אותנו ההלכה הזאת כמו חזיר עייף, והשני אמר: עשתה אותנו כמו גדי עייף. וכוונתם הייתה, שהם התייגעו ועמלו הרבה להבין את ההלכה. ולפי שהתלמיד הראשון הוציא דבר מגונה מפיו לדמות הדבר לחזיר, לכן שוב לא דיבר החכם עם התלמיד הזה". (פסחים ג).
מסיפור זה למדים אנו, שעלינו לשמור על "סביבה" נקיה (מבחוץ ובפנים) ואף שפעמים נראה לנו כדיבור נכון ומתאים לסיטואציה, כדאי ורצוי לשקול ביישוב הדעת האם באמת זה נחוץ ואם לאו. לא כל דבר צריך לומר, ולא על כל דבר שנאמר יש להגיב.
" הדבור הוא כלי השפע
   שבהם מקבלים השפע,
ולפי הדבור, כן השפע.
אם הדבור הוא בשלמות ובמלואה,
אזי יכולין לקבל בהם השפע וכו'.
בשביל זה צריכין להתפלל בדבורים דיקא".
(ליקוטי עצות דיבור. סעיף ה)
שבת שלום
עדי'ה

2 comments: