בפתחו של חודש חשוון...

בפתחו של חודש חשוון,
עומדים אנו תמהים, כמהים-
תמהים...
מנסים לברר מה "לקחנו" מחודשי החגים המרוכזים. האם בנינו לנו "כלים" חדשים? האם אכן הפנמנו "תהליכים"?
האם למדנו מהו ייעודינו? האם חשנו קרבה מיוחדת לאבינו, מלכנו?
כמהים...
כמהים לאור נוסף שיאיר עלינו, לנר ה' שיאיר את נשמתנו.

לאחר חודש עוצמתי של ריבוי אור שירד עלינו החל מראש השנה, המשיך ביום הכיפורים והגיע לשיאו בחג הסוכות ובשמחת התורה,
הגיע חודש חשוון, חודש בו עברנו ל"משיב הרוח..." במקום "ותן טל ומטר",
כמי שמבקשים: השב רוחנו, תן לנו כוחות- כוחות לעמוד מול עצמנו, כוחות להיות עקביים בעבודת ה' שלנו, להיות אנשי אמת גם כאשר אנו "לבד" ללא ריבוי חברה והמולה...

עד כה נתן לנו ה' את ידו, כאב המחזיק את בנו לבל ייפול וכעת מש"גדלנו" קצת, הגיע העת את היד "לעזוב".
הוא עדיין כאן, כאותו אב המתחבא ממרחק ומביט בילדו הקט, כיצד "נופל" הוא ו"קם" ובכך מחזק את רגליו ואת כוחותיו...

בחודש של "חושבין" - מחשבה והתכנסות בו שעות האור מתקצרות והחשיכה גוברת
כאשר הקור מזדחל אט אט ונכנס דרך ה"דלת"
דווקא בחודש זה, אנו יכולים לגלות את אור נשמתנו, את קרבת אלוקים בתוכנו...

נאמר: "נר ה' נשמת אדם".. (משלי כ, כ"ז) ובמדרש רבה לספר דברים ד' נאמר: "אמר בר קפרא: הנפש והתורה נמשלה בנר. הנפש, דכתיב (משלי כ): 'נר ה' נשמת אדם'. והתורה, דכתיב (שם): 'כי נר מצוה ותורה אור'. אמר הקב"ה לאדם הזה: נרי בידך ונרך בידי! נרי בידך, זו התורה. ונרך בידי, זו הנפש. אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך"...

חודש חשוון הינו חודש המגלה לנו איך לחיות, כיצד לדבר ובמיוחד- כיצד לשתוק.
אנו מתחברים בו לנושא השתיקה, הקשורה לשקט פנימי, שקט נפשי.
וכמובן גם לשתיקה- ממש, לדעת מתי לדבר ומתי לא...
לאחר שחיברנו כוחות נפשנו, ואיזנו מחשבתנו
נלמד מאימנו רחל (שבי"א בחשוון חל יום פטירתה) שאזרה 'כוחות על' ושתקה...
לא על כל דבר צריך ונכון להגיב, לא בכל מצב חובת המציאות לומר את שבליבנו.
אכן לשתוק קשה הרבה יותר מלומר את דברנו, אך לשם כך עלינו לאזור כוחות ולשקול מוצא פינו...

במיוחד בחודש זה, חודש של התחדשות, חודש של צמיחה "נשקה" עצמנו ("כי האדם עץ השדה") ב"מים" (תורה נמשלה למים), וכשצריך "נמלא פינו מים".
על ידי כך נוכל לצמוח ולחזק השורשים, נוכל לחדש ולפרוח, לחדש עצמנו וסביבתנו,
ובע"ה נזכה לכוחות, שמחה ואהבה באזורנו.

וכבר נאמר בגמרא:

"מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין" (שתיקה שווה שתיים)...

(מסכת מגילה י"ח ע"א)

בברכת חודש טוב וחורף בריא!

© עדי'ה הדר

*מוקדש לאבי מורי הי"ו, שנולד בחודש זה, יברך אותך ה' באורך ימים ושנות חיים, ברפואה שלמה, ובהרבה מאוד שמחה.

לקריאת הממתק לפרשה ראו כאן

*נוסף הסיפור "מעשה במלך אחד שהלך לצוד חיות" לדף סיפורי רבי נחמן עם נקודות לדיון
לקריאת הסיפור לחצו כאן

סוכות- על ארבעת המינים, אחדות ומה שביניהם...

בחג הסוכות נצטווינו מן התורה ליטול ארבעה מינים : אתרוג, לולב, הדס וערבה, ולהקפיד לכורכן לאגודה אחת. אדם המחסיר מן האגודה ולו פרט קטן – לא יוצא ידי חובתו. ואנו נשאל: מדוע?
חז"ל מסבירים כי ארבעת המינים מסמלים קבוצות שונות בעם ישראל:
האתרוג - יש בו ריח ויש בו טעם, כך ישראל - יש בהם בני אדם שהם בעלי תורה וחכמה ובעלי מעשים טובים.
הלולב - יש בו טעם (הפרי) ואין בו ריח, כך ישראל יש בהם אנשים שהם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים.
ההדס - יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם אנשים, שיש בהם מעשים טובים, ואין בהם תורה.
הערבה - אין בה לא טעם ולא ריח, כך ישראל יש בה אנשים שאין בהם תורה ולא מעשים טובים.

מכאן נלמד כי בעם ישראל ישנם סוגים שונים של אנשים וקבוצות, אך רק כשאנו "כרוכים" ומאוגדים יחד אנו יכולים להיקרא "עם". בדומה לגוף שיש בו איברים שונים: ידיים, רגלים, ראש וכד', ורק כאשר הוא מחובר יחדיו הוא גוף שלם ובריא.
מסופר במשל ידוע (במדבר רבה ד', ו') על אדם ששכר חדר בספינה והחליט לפעור בחדרו חור כדי שיוכל ליהנות ממי הים...כאשר ראו זאת נוסעים אחרים בספינה בקשו שיחדל מיד ממעשהו. אותו אדם כעס ולא הבין מדוע כולם מתערבים בהחלטתו, הרי זהו חדרו והוא שילם עליו ממיטב כספו.
והנמשל מובן: כולנו נמצאים על אותה ספינה וכולנו ערבים אחד לשני. כל מעשה, ולו הקטן ביותר שלנו, משפיע על כלל העם. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לפעור חור בחדרנו, שהרי חס ושלום עלולה לטבוע כל הספינה... וכבר נאמר בגמרא: "כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כ"ז ע"ב), אין זה משפט בעלמא כי אם דרך חיים שעלינו להבינה ולהתנהל על פיה.
אם כן, לקיחת ארבעת המינים בחיבור- באגודה אחת, מסמלת את הצורך בחיבור כל חלקי עם ישראל, באחדות העם.
ויש לתת את הדעת לכך כי ארבעת המינים מסמלים לא רק ארבעה אנשים שונים מהעם, כי אם גם את ארבע היסודות הקיימים בכל אחד מאיתנו ומהם אנו בנויים: מים, אש, רוח ואדמה. פעמים "משתלט" עלינו אחד הכוחות בעוצמה יתרה דבר היוצר חוסר איזון. כדי לחיות בשלום עם עצמנו ועם סביבתנו עלינו להיות מאוזנים... אנו זקוקים לכל הכוחות יחדיו, מחוברים בהרמוניה, כדי לחיות בשלום!

חג הסוכות במיוחד, הינו החג שהכי מסוגל לאחד, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום.
בין אדם לחברו, כיצד?
השמחה- "ושמחת בחגך והיית אך שמח"! השמחה ביכולתה תמיד לחבר ולאחד בין הבריות.
דירת עראי- כולם יוצאים מביתם, מ"אזור הנוחות" שלהם וכולם... עוברים לסוכה, אין עשירים ואין עניים... "צדק חברתי" של ממש!
בין אדם למקום, כיצד?
מצווה עם כל הגוף- על ידי כך שאנו אוכלים וישנים בסוכה כל גופינו זוכה להשתתף במצווה (מצווה נוספת דומה - מקווה). הסוכה הינה מעיין רחם אליה אנו נכנסים בשלמות ומקיימים מצווה בכל שעות היממה!
הגנה אלוקית- נאמר: "ה' אלוקים עוז ישועתי, סכותה לראשי ביום נשק". (תהילים ק"מ , ח'): "סכותה" = סוכה. הפסוק אומר: "סכותה לראשי", ז"א - הגנת עלי.

ותשאלנה הנשים: הרי אנו לא מחויבות- לא במצוות ארבעת המינים ולא בסוכה, שהרי אלו מצוות עשה שהזמן גרמן?
על כך נוכל להשיב:
א. אין אנו מחויבות, אך במידה ומתאפשר לנו לקיים אחת מהן (בהתאם ליכולת האישית והמשפחתית) כגון- מצוות אכילה בסוכה- נקבל על כך שכר כמי שאינן מצוות ועושות.
ב. במצוות "ארבעת המינים" עצמה אכן אנו לא מחויבות, אך אנו כן מחויבות באיזון "ארבעת המינים" שבתוכנו..., וכן אין אנו מחויבות להיכנס לסוכה עצמה, אך תמיד קיימת לנו האפשרות לזכות לחסות בצילו של ה', ול"הסתוכך" תחת כנפי שכינתו...
ג. המשפחה הינה כאגודה אחת, הבעל והילדים המקיימים את המצווה (בתנאי שאנו עזר כנגדם...)- הכל שלנו...
ד. וכמובן, "כל ישראל ערבין זה בזה"...מכאן שכל מצווה שכל אחד/ אחת מאיתנו מקיימים- שייכת לכ-ו-ל-ם.

ונסיים בדברי הרב אלימלך בר שאול זצ"ל:

יש שמחה חיצונית ויש שמחה פנימית-

שמחה חיצונית היא אשליה שאדם יוצר לו

באופן מלאכותי כדי לברוח מעצמו.

ואילו שמחה פנימית

נובעת מליבו של אדם בריא,

כמו מעיין חי הוא,

מאירה לאדם את עצמו ומחזירה

אותו אל נשמתו ואל טבעו האמיתי,

כי השמחה עצמה היא המצב הטבעי של הנשמה.

שנזכה, ל-"ושמחת בחגך והיית אך שמח"!

חג שמח

© עדי'ה הדר

לקריאת הממתקים לשבת חול המועד, וזאת הברכה, ובראשית ראו כאן

רפאנו ה' ונרפא...

רבי נחמן מברסלב, בסיפורו "שתיית תרופות" אומר כך:
מעשה במלך אחד, שבנו יחידו חלה במחלה נואשה וכל הרופאים סירבו לטפל בו, משום שלא מצאו לו שום תרופה. קרא המלך לרופא הגדול במדינה, המופלג בחכמה, והתחנן להשתדל ולהמציא תרופה לבנו. אמר לו הרופא: "אגיד לך את האמת, אדוני המלך, בנך חולה אנוש ורפואתו קשה ורחוקה מאד. אך עדיין לא ננעלו שערי התקווה. יש עמי תרופה אחת, אך מתקשה אני לומר לך, משום שהיא קשה מאוד". הפציר בו המלך לגלות לו את התרופה. ענה ואמר הרופא: תדע לך, אדוני המלך, שבנך חולה מאוד וחייו בסכנה, ושוב אי אפשר להכניס לתוך פיו אפילו טיפה של סם-רפואה, אך יש עצה אחת, והיא, לקחת חביות מלאות סמי-רפואה, לשאוב מתוכן דליים, ולשפוך אותם על החולה שכל גופו יטבול בתוך הסמים, העולים ביוקר רב. ואף על פי שכל החביות המלאות הנשפכות עליו ילכו לאיבוד, אין זה מן הנמנע, שכמה טיפות תיפולנה לתוך פיו, ואולי תהיה להן פעולה של רפואה. הסכים המלך לדבר זה ולחולה הייתה רפואה שלימה.
רבי נחמן בסיפורו לאו דווקא מתכוון, לרפואת הגוף כי אם לרפואת הנפש. הרמב"ם זצ"ל מסביר, כי אדם בשעת כעסו (ברגע של הכעס עצמו) הינו "חולה נפש"... א"כ, כל אחד מאיתנו לוקה במחלת נפש ברגע זה או אחר בחיינו. ה"תרופות" הן לימוד התורה, קיום המצוות, המעשים הטובים, החסד, אהבת אחים, והרבה הרבה שמחה יהודית אמיתית...
וכדי להגיע ל"תרופות" המשובחות ביותר ולזכות בהן ביתר שאת, אנו מבקשים את הרופא כל חולים- הקב"ה. והוא ברחמיו שולח לנו שליחים נאמנים בכל דור ודור שירפאו את מחלתנו- הצדיקים.
ובדורנו אנו, זכינו יותר מכל, אחרי 2000 שנות גלות חזרנו לארצנו ואנו כאן בארץ האבות, ארץ הקודש.
יש לנו צדיקים גדולים ב"ה החיים בתוכנו, ואת ספריהם הקדושים של צדיקי עולם מדורינו ומדורות קודמים, יש לנו את הזכות להתפלל על אדמת ארץ ישראל (שתובב"א) ובקברי צדיקי עולם כגון: רשב"י, רבי מאיר, ועוד צדיקים רבים וטובים המשפיעים עלינו שפע רב של תרופות, אם רק נרצה לקבל...
ונפלה בחלקינו הזכות הגדולה להתפלל בכותל המערבי, בקבר רחל אימנו, וכן במערת המכפלה בה נמצאים האבות הקדושים והאמהות הקדושות...
ואומרים, כי כל נשמות הצדיקים שנפטרו בכל הדורות ונקברו אי שם באזורים שונים בעולם כולם כאן, כל נשמותיהם מכונסים יחדיו בחברון. חברון- מלשון חיבור, חבורה, חברו יחדיו...
"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו", הודו לו על הזכות לבנות ולהיבנות כאן בארץ הקדושה, במרכזו של עולם. סעו... טיילו בארצנו הקדושה, כל צעד על אדמת הקודש הינה זכות ומצווה עצומה...הכירו... נשמו את אוויר המקומות הקדושים ובתוכם עיר הקודש חברון, התפללו ובקשו מה' יתברך בזכות האבות וכל הצדיקים שישיב את "אשת נעוריו",
כמאמר הפסוק: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ואומר לנו הקב"ה בימים אלה ממש: "שובה ישראל ואשובה אליכם" זעקו אליו בתשובה וענו לו: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם"..(ואומרים על כך כי דעת רבים מתקבלת...ז"א ישנו מו"מ בין הקב"ה לבינינו הוא מבקש שנשוב אליו..ואנו מבקשים שהוא ישיב אותנו... הוא יחיד- יחידו של עולם, אנו רבים ועפ"י רבים הלכה...)
רקדו, שמחו – כי "ע"י ניגונים ומחיאת כף מתמתקים כל הדינים" 
והזילו דמעה - כי "שערי דמעה לא ננעלו"
ואם תשאלו - כיצד בכי וריקוד חוברים יחדיו? אל תופתעו...למדים אנו זאת מעקידת יצחק...
 "עין במר בוכה בלב שמח..."

"רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו רחמיו, לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, ויגולו רחמיך על מידותיך. ותתנהג עמנו ה' אלו-קינו במידת החסד ובמידת הרחמים, ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך... ונאמר, והביאך ה' אלו-קיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך.. ונאמר, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי..." (מתוך התפילה)

          © עדי'ה הדר

צולם אמש במערת המכפלה- עיר הקודש חברון

*לעילוי נשמת הרב חנן פורת ז"ל, מי ייתן ונדבק בצניעותו ואהבתו העזה לארץ ולעם ישראל.

לקריאת הממתק לשבת -יום כיפור ראו כאן