יום רביעי, 27 ביולי 2016

מעט על ציפייה...

מעט על ציפייה... 
"את חכי לי ואחזור, אך חכי היטב" 
מבקש כותב השיר.* 
ואני תוהה היחכה אדם לכאורה לשווא? 
היכול אדם להמשיך ולחכות ולקוות... עד כלות? 
בשיר אומר הוא לנו, כי עצם האמונה שיחזור, היא זו שנתנה לו את הכח להיות, לחיות: 
"איך נצלתי - זאת נדע רק אני ואת: כי יותר מכל אדם לחכות ידעת." 

ואם בשיר, הנראה כשיר אהבה פשוט ועוסק בחיי השעה מצאנו דבקות במטרה ועומק כוונה, אולי נוכל להרשות לעצמנו להתבונן בקשר העמוק והנצחי, בין הקב"ה לעם ישראל... 
ימי בין המצרים – ימים קשים המסתיימים בתשעה באב (או י' באב), יום חורבן בית המקדש. 
ומיד לאחר מכן (שבת נחמו), אומר לנו הקב"ה: "נחמו נחמו, עמי--יאמר, אלוהיכם [...] קול קורא--במדבר, פנו דרך ה', ישרו, בערבה, מסילה, לאלוהינו [...] ונגלה, כבוד ה', וראו כל-בשר יחדיו, כי פי ה' דיבר" ( ישעיהו מ', א'-ה'). 
ומסיים במילים: "וקויי ה' יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים; ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו". (ישעיהו מ', ל"א). 
אם כן, המקווים אל ה', המחכים ומצפים, הם המתנחמים. ויחד עם זאת הם גם אלו, שאת הגאולה מקרבים. 
שנזכה! 
 עדי'ה 

* מילים: קונסטנטין סימונוב. לחן: שלמה דרורי. תרגום: אברהם שלונסקי.

אין תגובות:

פרסום תגובה