אספר לכם סיפור...
כשהרגיש הבעל–שם–טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את לבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל–שם–טוב פתחה את שערי השמים והרחמים. דור אחרי הבעל–שם–טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ'. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל–שם–טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה. ושוב עבר דור והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח–נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר: "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום ששם אירע הדבר - ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. (עפרה יגלין, חרסים שאין להם מנוחה: למקורותיו הפיוטיים של אבא קובנר, תל אביב תשע"ה, עמ' 64-63.)
לסיפור זה יש מגוון גרסאות וכן בסיפור שזור כמובן הרעיון שישנה השפעה מיסטית מעצם היות הסיפור מסופר ע"י צדיק זה או אחר, אולם אין זה משנה לענייננו...
ברצוני להתמקד בשני רעיונות מרכזיים:
א. ירידת הדורות.
ב. חשיבות הסיפור כערך.
וכעת אחבר בין השניים...
הערב ערב ר"ח אב, אנו מצויים בתקופת 'שלושת השבועות' ומהערב ב'תשעת הימים'. עקב ירידת הדורות או שמא המרחק בין תקופת חורבן הבית וביננו אין אנו באמת חשים את הצער, איננו יכולים להבין את האובדן, וזאת מהסיבה הפשוטה שלא היינו באותה תקופה. לא כשבית המקדש היה קיים ולא בתקופת החורבן ואפילו לא בתקופה הקרובה שאחריי החורבן.
על דרך המשל אם תשווה בין ילד שאיבד את אביו כשהיה בגיל 10 לעומת ילד שרק נולד, הרי ברור שהילד בן העשר ירגיש הרבה יותר את צער האובדן מאותו ילד שלא הכיר כלל את אביו.
אז מה כן אנו יכולים לעשות? לזכור ולספר... פשוט! לספר את הסיפור.
שהרי, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"
(יגאל אלון).
תחשבו על זה...
חודש טוב,
עדיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה