בס"ד
נכנסתי לביתי כולי קורן מאושר,
מצאתי את אמא במטבח
ביד ימין טלפון
וביד שמאל מערבבת את האוכל.
אמא, הקשיבי היום היה יום מיוחד בגן
ואמא הביטה בי והמשיכה לדבר
היא סימנה לי להמתין עד שתסיים.
חיכיתי וחיכיתי דקה ועוד דקה
כשראיתי שאמא עדיין בשיחה
ניסיתי למשוך את תשומת ליבה.
אמא! צעקתי, אמא! את מקשיבה?
ואמא הביטה בי במבט כועס
ואמרה:"אתה לא רואה שאמא עסוקה?"
ואני כעסתי
ואפילו בכיתי
ואז כבר שכחתי
מה בעצם לספר רציתי!!
מכירים את המצב? מזכיר לכם משהו?
בימים טרופים אלו, כשהעולם כמרקחה ואנו עסוקים "ברומו של עולם"
עבודה, בית, חברה, שיעור, חוג, לימודים ומה לא?!
בימים מעיין אלו, שבמקרה הטוב יש לנו, מספר מצומצם של דקות להעניק לילדינו ואפילו לעצמנו.
דווקא אז, עלינו להתעלות ולמצוא זמן איכות.
זמן שיותיר רושם חיובי, חוויה טובה, או "סתם" הקשבה.
אני מתארת לעצמי מחד גיסא, את אלו שקוראים זאת (נשים וגברים כאחד) וחושבים , זה התפקיד של אשתי/ בעלי, לי אין דקה פנאי ומאידך גיסא, את אלו שאינם עובדים שיטענו לכאורה בצדק:
" איזה שטויות כל היום אני לידם, יותר מידי איתם!!"
זמן איכות לא ניתן ל"כמת"(מלשון כמות)
אם אני בבית, אך עסוקה בנייד, נייח, מטבח, שנת צהריים, בהכנת שיעור למחר, במחשב הנייד שהבאתי מהעבודה....(הוסיפו כאוות נפשכם)
זה לא ממש נחשב,הזמן אכן חולף, אך איכות?
לעומת זאת אפילו אם יש לי 5 דקות פנאי, אך אותן אקדיש רק לבני/ביתי, 5 דקות תמימות,
לספר לו סיפור, להקשיב להגיגיו, (למרות ואעפ"י שאני לא ממש מבינה את דבריו)
להכין איתו/ה יצירה, לחייך, לחבק.
חמש דקות של סבלנות, אהבה וחיוך.
כאן טמון סוד החינוך! שיהיה לכולנו דרך צלחה.
© עדי'ה הדר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה