מה בין זיכרון לשכחה?
רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן, תורה רי"ז מסביר כי ראשי תיבות תמז (כתיב חסר)= זכרו תורת משה. ("זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים"- מלאכי ג' כב)ואלו דבריו:
"זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּמֻז חָסֵר וָאו,
כִּי אָז בְּתַמּוּז צְרִיכִים לְהַמְשִׁיך הַזִּכָּרוֹן לְתַקֵּן הַשִּׁכְחָה, כִּי אָז נִתְהַוֶּה הַשִּׁכְחָה, כִּי עַל יְדֵי הַלּוּחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ בְּחֹדֶשׁ תַּמּוּז. נִתְהַוָּה הַשִּׁכְחָה. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, ז"ל: 'אִלְמָלֵא לא נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל' וְעַל כֵּן חָסֵר וָאו מִתַּמֻּז כַּנַּ"ל, כִּי מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת נִסְתַּלֵּק הַוָּאו, כִּי הַלּוּחוֹת הֵם בְּחִינַת וָאו כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'הַלּוּחוֹת אָרְכָּן שִׁשָּׁה וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה, גַּם זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵינוּ רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּמֻּז, כִּי בְּתַמּוּז נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְגַם כָּאן חָסֵר וָאו, מֵחֲמַת שֶׁאָז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת וָאו כַּנַּ"ל".
ליקוטי מוהר"ן ח"א, תורה רי"ז- "זכרו תורת משה"
ובמקום אחר כותב ר' נחמן על עניין השכחה:
"אֵצֶל הָעוֹלָם הַשִּׁכְחָה הִיא חִסָּרוֹן גָּדוֹל בְּעֵינֵיהֶם, אֲבָל בְּעֵינַי יֵשׁ בְּהַשִּׁכְחָה מַעֲלָה גְּדוֹלָה, כִּי אִם לא הָיְתָה שִׁכְחָה, לא הָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בַּעֲבוֹדַת ה'. אִם הָיָה זוֹכֵר כָּל מַה שֶּׁעָבַר לא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהָרִים אֶת עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אפֶן, גַּם הָיוּ מְבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם מְאד כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, אֲבָל עַכְשָׁו עַל יְדֵי הַשִּׁכְחָה נִשְׁכָּח מַה שֶּׁעָבַר וְאֶצְלוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָבַר וְהָלַךְ, נִפְסָק וְהוֹלֵךְ לַחֲלוּטִין וְאֵינוֹ חוֹזֵר בְּדַעְתּוֹ עוֹד כְּלָל וְאֵינוֹ מְבַלְבֵּל כְּלָל עַצְמוֹ עוֹד בַּמֶּה שֶּׁכְּבָר עָבַר וְהָלַךְ וְכוּ' וְעִנְיָן זֶה הוּא דֶּרֶךְ עֵצָה טוֹבָה גְּדוֹלָה מְאד בַּעֲבוֹדַת ה', כִּי עַל פִּי רב יֵשׁ לְהָאָדָם בִּלְבּוּלִים רַבִּים וְעִרְבּוּב הַדַּעַת מְאד מִמַּה שֶּׁחָלַף וְעָבַר בִּפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה, שֶׁאָז בָּאִים עָלָיו כָּל הַבִּלְבּוּלִים וּמְעַרְבְּבִים וּמְעַקְּמִים אֶת דַּעְתּוֹ מִמַּה שֶּׁכְּבָר עָבַר..."
שיחות הר"ן כ"ו
נראה על פניו כי ישנה סתירה בין שני מקורות אלו, אך אם נקרא היטב את דבריו, נגלה כי אין כאן שום סתירה, אלא להיפך.
כאשר האדם חווה כאב בחייו פיזי או נפשי, הרי שאם יישאר בכאבו וידוש בו שוב ושוב, עלול להגביר הוא את הכאב וליפול לעצבות גדולה מאוד.
לעומתו האדם שעל אף הכאב מחליט באומץ לב לשמור את הזיכרון פנימה אך לא לדוש בו פעם אחר פעם, ע"י עבודתו זו יוכל לגבור על הכאב ואט אט ימצא את נקודות השמחה בליבו.
בניגוד לחוויית הכאב - מסביר ר' נחמן בציטוט הראשון על זיכרון חיובי.
כגון: תורת משה, זיכרון האמונה והמצוות, מעמד הר סיני ועצם היותנו עם סגולה.
ומובן מדבריו כי כאשר נגביר את זיכרון חיובי זה במילא תקטן שִכחת התורה.
לעומת זאת - בזיכרון שלילי עלינו להפוך את הסדר, להגביר את השכחה ולמלא "מצברים" בזיכרון חיובי. רק כך נוכל לגבור על עצת היצר, אשר ידוע כי אחד הדרכים שלו להפיל את האדם זה לגרום לו לשקוע בעצבות.
דווקא בימים אלו ימי צער ואבל לעם ישראל, עלינו להמשיך הזיכרון ולתקן השכחה, ואם נשים לב היטב לדבריו מתחיל רבי נחמן במילים: "להמשיך הזיכרון" ואח"כ מוסיף "לתקן השכחה".
על כן נראה, כי ע"י שנמשיך הזיכרון- שנוסיף, שנזכור ונזכיר לעצמנו את מהות חיינו, את הייעוד שנתן לנו ה', את תורת ה' ומשה כי אז במילא יתרחב הכלי והזיכרון יתעלה ובכך השכחה תתקן.
אך כיצד ניתן להמשיך הזיכרון ולתקן השכחה?
א. הכרה (חכמה)- להכיר בתורת ה' ובמשה עבדו.
ב. להבין (בינה) - יש להבין כי גם במצוות שנראות לנו לכאורה פשוטות, לא ברורות וכו...מסתתר אור גדול שמשפיע עלינו ועיקר כוחנו הוא מתוך נשמתנו שהיא חלק אלו-קה ממעל ממש. והחלק הגשמי הוא חיבור שיצר ה' ע"י צמצמום האורות ותחם זאת בגבול זמן ומקום כדי שנוכל להתקיים ולפעול בעולמו.
ג. ידיעה (דעת)- לדעת כי הוא המחייה אותנו וכל חיותינו היא מאיתו יתברך.
נקודת נוספת שעלינו לתת עליה את הדעת היא, שעל פי האמת כל השנה מרגע שנחרב המקדש
אין אנו אמורים להיות בשמחה.
אלא מה, ידעו חז"ל כי לא יוכלו העם לשהות באבל כל ימי השנה כי אז עלולים הם לשקוע
ביגון. דבר שלא יביא שום תועלת לאדם ולעם.
ולכן צמצמו את ימי האבל לתקופה מוגבלת, וגם בתקופה זו ששיאה מגיע החל מחודש אב
לא נאמר משנכנס אב הופכים עצובים, אלא ממעטים בשמחה.
מכאן אנו למדים שעלינו
להיות תמיד בשמחה, אם מעט ואם הרבה
ובכל מקרה עלינו לשאוף אליה.
ואסיים במשפט חשוב מאת -
ד"ר מיכאל אבולעפיה
"עיקר הגאולה היא על ידי השמחה מתוך לב שבור"
(מתוך:ההגדה של פסח הטיפולית)
© עדי'ה הדר
תודה. חידשת לי
השבמחקמעניין