יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

פסק זמן... זמן ליישוב הדעת

פסק זמן... זמן ליישוב הדעת

המשחק החל...מטרת על – לנצח:
ה"מכבים" מול ה"יוונים"...
הקהל מריע..."יאלה מכביייי"
ומנגד עונים "אולה...גרייייייס..."
אחד מול אחד - רצים, רודפים, קולעים, מחטיאים... כולם מול כולם...
מישהו נמוך קומה נעמד במרכז ומסמן עם ידיו סימן האות T
ופתאום... כולם עוצרים, כל אחד חוזר לבסיסו. אין איש ממהר, אין מי שפוצה פה.

"מה קורה?" שואל דני את אביו, "למה הם עוצרים? ומה השטות הזו שאיזה מישהו שבכלל לא שייך לשחקנים, מתערב וכולם עושים מה שהוא אומר? ואבא...הוא בכלל לא אומר, הוא רק מראה להם איזה סימן לא ברור, אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאא..."
אבנר פתאום מבחין בבנו זועק לעברו ולא ממש מבין על מה ומדוע?! "מה קורה דני? מה נזכרת דווקא עכשיו לצרוח?"
"שאלתי שאלה ואתה לא עונה"... "אהה, מה שאלת?" ודני שוב חוזר על שאלתו...
"טיפשון... האיש הזה הוא השופט, הוא מחליט מי נפסל, ממנו מבקשים פסק זמן, לפעמים כי קרה משהו ולפעמים לעצור מעט שינוחו וכל קבוצה תחליט מה הלאה - איך כדאי להמשיך.
והסימן זה סימן שכולם מכירים לכן מספיק שהוא מסמן.
הוא יוצר עם ידיו סימן של האות T באנגלית בה מתחילה המילה פסק זמן = Time out הבנת?
ייאלה ממשיכים עכשיו שב בשקט...או תצעק כמוני...כל פעם שהצהובים יכניסו סל, טוב בן?"
"כן...כן ..הבנתי" ענה דני וחשב בליבו: "אז למה כשבבית אני מבקש מהם לפעמים לעצור מהעיסוקים שלהם ורוצה לשאול משהו או להגיד להם משהו שקרה לי, בדר"כ הם עונים: דני מספיק עם השטויות, אין לנו זמן, מספיק! השאלות יכולות לחכות, ואבא שולח אותי לשאול את אמא ואמא שולחת אותי לשאול את אבא"?!
(© עדי'ה הדר. תשע"ב)
 
האם שאלתם את עצמכם באמת- למה?
לאוו דווקא זה הילד ששואל ואנו לא עונים, ואין זה מחייב כלל, שמישהו אחר מבקש תשומת לב ואנו לא ממש מעניקים.
עצרו!
שאלו את עצמכם, מה טוב עשיתם בשביל עצמכם בתקופה האחרונה?
האם עצרתם את המרוץ לבדוק האם אתם בכלל רצים בדרך הנכונה?
האם לקחתם כמה דקות להבין מה היה ואיך ממשיכים מפה?
האם נתתם לעצמכם תשומת לב ולו קטנה?
האם הקשבתם למנגינת ליבכם?
המרוץ מן הסתם ימשך והימים יחלפו כפי שאומר דוד המלך :"כי גז חיש ונעופה" (תהילים צ)
ואם באמת אנו מעוניינים שיחלפו בטוב... ושיישארו לנו כוחות, בריאות ושמחה גם לסביבה- עלינו לעצור מידיי פעם...
לקחת פסק זמן {לא השוקולד:)}
להסתכל סביב, להנות מהנוף, מהחברה, מהבית, מהילדים וכו'...
להוסיף משהו לחיינו, ללמוד, להתפלל, לקרא, לקחת "אוויר לנשימה"- תרתי משמע.

ונסיים בעניין זה עם דבריו של רבי נחמן:
"צָרִיךְ לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם וְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֲרָטָה עַל מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְהִתְחָרֵט כִּי לָאו כָּל אֶחָד זוֹכֶה לְיַשֵּׁב הַדַּעַת אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם כִּי הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְחוֹלֵף וְעוֹבֵר אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ אֲפִילּוּ פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו, עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לִרְאוֹת לְיַחֵד לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם, אִם כָּךְ הוּא רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּמַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ..." (שיחות הר"ן אות מ"ז)

הצעה: תוכלו גם לעשות שימוש בסיפור כפתיח לפעילות / דיון בנושאים:
1. חנוכה וחינוך.
2. מהי התייוונות בימינו.

© עדי'ה הדר


לקריאת הממתק לשבת ראו כאן

יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

כסלו - חודש האור וההארה

כסלו - חודש האור וההארה
"צריך שכל איש ידע ויבין
שבתוך תוכו דולק נר
ואין נרו שלו כנר חברו
ואין איש שאין לו נר וצריך שכל איש ידע ויבין
שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים
ולהדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם כולו".
(הרב קוק)
הנה אנו בפתחו של חודש כסלו, חודש בו יורד עלינו מלמעלה שפע של אור והארה. מהו אותו אור ומה מהותו?
כידוע האור אינו משנה את עצם מהותם של החפצים אותם הוא מאיר, אבל הוא חושף אותם לעינינו. כמו כן האור הינו ניגודי לחושך, במקום שיש אור אין חושך. כשאנו מאירים מקום מסוים החשיכה נעלמת.
בחג החנוכה העניין המרכזי הינו אור- היוונים בקשו להחשיך את עולמם של היהודים על ידי הניסיון לקחת מהם את התורה והמצוות שמאירים את חייהם, כפי שנאמר: "כי נר מצווה תורה אור".
ננסה להעמיק יותר במשמעותו של האור:
המדרש מספר, שהאור שנברא ביום הראשון לבריאת העולם – אדם הראשון יכול היה להביט בו מסוף העולם ועד סופו. אור זה שימש בעולם ל"ו שעות (36) ואח"כ נגנז.
וזוהי לשון המדרש: "אמר ר"י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו. כיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ודור הפלגה שהן מקולקלין עמד וגנזו מהם שנאמר: וימנע מרשעים אורה. ולמה גנזו? גנזו לצדיקים לעתיד לבא... אמר ר"ל: ל"ו שעות שימשה אותה אורה. י"ב - של ערב שבת, וי"ב של ליל שבת, וי"ב של שבת. כיון ששקעה החמה במוצ"ש, התחיל החושך ממשמש ובא, באותה שעה היה מתיירא אדם הראשון... מה עשה הקב"ה? זימן לו שתי רעפים, והקישן זה בזה, ויצא אור ובירך עליה..."
(בראשית רבה פרשה י"ב)
זאת אומרת כשהקב"ה ברא את העולם, האירה בגלוי מהותו האמיתית ותכלית בריאתו. היה אפשר 'לראות' כי העולם אינו מציאות לעצמו, אלא כל-כולו נובע מהכוח האלוקי. לאחר ל"ו שעות גנז אותו ה', שהרי לו היינו רואים את השכינה, את הטוב המוחלט, הייתה ניטלת מאיתנו זכות הבחירה בין טוב לרע. מעתה ואילך עלינו לעשות עבודה עצמית של גילוי מציאותו ית' בחיינו ובעולם כולו. ה'שפת אמת' מחבר אור זה לאור החנוכה וכותב בשם ספר 'הרוקח' כך: "הל"ו נרות דחנוכה מול הל"ו שעות שהאיר אור הגנוז בששת ימי בראשית... ואם כן נראה שנר חנוכה הוא מאור הגנוז, והוא מאיר בתוך החושך הגדול". הנרות הדולקים בחנוכה מחזירים אותנו אל האור של ימי בראשית, ועוזרים לנו להתחבר לאור האמונה הטהורה בה' ובטובו.

חודש כסלו מורכב משתי מילים – כיס ולב... בהקשר זה "כיס" הינם הדברים בחיים שאנו לוקחים כצידה לדרך, "כיס" הינה הפנימיות שבנו אותה נרצה להעצים, וגם העין שלנו הינה "כיס" שאותו נוכל לסגור כשצריך ולפתוח כשנרצה. הן הכיס והן הלב יכולים להכיל דברים חיובים וטובים או חס ושלום דברים שליליים. לנו ניתנה זכות הבחירה האם להכניס לליבנו וכן לאותו "כיס" אור או להבדיל חושך. מעשה קטן שאנו עושים כאן למטה כדי להאיר את החושך – כגון: הדלקת נר חנוכה, לימוד, צדקה, ואפילו חיוך קטן, כל אלו מורידים עלינו שפע רב של אור השכינה ומאירים לזולת, לנו ולעולם כולו.
זכרו! את ה"חושך" לא מגרשים במקל, כי אם בהדלקת "אור"... בואו נאיר את חיינו וחיי הזולת בשמחה, באהבה ובמאור פנים.

ונסיים בתודה ותפילה לאבינו שבשמיים:
תודה על הזכות אליך לפנות,
תודה על שנטעת בנו כוחות.
תודה על היותך לנו – אב,
תודה על כל השפע הרב.

תן לנו כוח לראות את השלם שבחלקנו
תן לנו היכולת לקבל באהבה את קורותינו.
תן לנו היכולת לקרוא ולהבין את השני נכונה,
תן לנו הזכות לראות את הלבן שבתוך האות השחורה.
תן בנו הבינה לדעת איך ומתי לומר את דעתנו,
תן בנו כוחות לשתוק כצריך גם כאשר מלא הוא ליבנו.

עזרינו בכל עניין ודבר לראות אותך,
עזרינו לזכור כי הכול לטובה.
עזרינו להרגיש אהבתך בכל עת,
עזרינו לאהוב ללא תנאי - באמת.
עזרינו לשמוח גם בעיתות חשיכה,
עזרינו להאיר עוד ועוד את עולמך.
© עדי'ה הדר
שנזכה כולנו במהרה
ל"אור חדש על ציון תאיר".
אכי"ר!
 
 

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

קצת על "אומנות השתיקה"

אומנות השתיקה

מהי שתיקה?
ישנם פתגמים, ציטוטים ומקורות שונים המדברים על שתיקה כגון:
*"וידום אהרון". (ויקרא י', ג')
*על שאול נאמר "ואת דבר המלוכה לא הגיד". (שמואל א, ט"ז)
*באסתר נאמר "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה"... (מגילת אסתר ב, כ)
*"נאלמתי דומיה (נעשיתי כאילם) - החשתי מטוב (מלדבר דברים טובים)". (תהילים ל"ט ג')
*"כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר,
אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא. (משנה, נזיקין, אבות)
* "סייג לחכמה, שתיקה". (פרקי אבות)
* "מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין" (מילה שווה מטבע הנקראת סלע, שתיקה שווה שניים)... (מגילה י"ח ע"א)
* "הלשון – שליחו של השכל". (אור החוכמה)
* "האומנות היותר גדולה היא השתיקה". (החפץ חיים)
* "למד לשתוק – כדי שתדע לדבר".
(ר׳ מנדל מוורקי)
* יכולים לצעוק – בקול דממה דקה".
(רבי נחמן מברסלב)
* "בימי הנעורים – לומדים לדבר, ובימי הזקנה – לשתוק, וזו היא צרתו של האדם – שלמד לדבר בטרם ידע לשתוק"...
(רבי נחמן מברסלב)
* "מחבב אני את דברת החכם אבל יותר ממנו את שתיקתו של הכסיל".
(רבי גרשון העניך מראדזין)
* "הלשון - קולמוסו של הלב, והשיר – קולמוסה של הנפש". (רבי שניאור זלמן מלאדי)
* "ועתה אני יושב ודומם. גדול הכאב עד בלתי עמוד, והשברון עד בלתי נשוא"...
("צו וזירוז" האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד- לאחר שנסתלקו בנו וכלתו.. )
* "אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר; אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק". (הרב קוק)

מפתגמים אלו רואים אנו כי ישנם כמה הסברים למושג שתיקה, יש כמה סוגים של שתיקות:
ישנה שתיקה הנקראת "שתיקה רועמת", הכוונה למצב בו האדם שותק בעת מעשה אך מבעו ושפת גופו מביעים בדיוק את המתרחש בתוכו...
ישנה שתיקה כשתיקתה של רחל אימנו- שתפסה בפלך השתיקה כשוויתרה על סימניה לאחותה, זאת אומרת שתיקה מתוך חיבור לקב"ה ומתוך עבודה פנימית על המידות. או כשתיקתו של בנימין בנה שאבנו בחושן הייתה אבן ה"ישפה", ונאמר על כך שהיה בבחינת "יש פה ושותק" – שלא גילה לאביו את מכירת יוסף.
שתיקה נוספת מתקיימת במצבים כשאין כבר מה לומר... כשנגמרו המילים, או שהמילים אינן יכולות להביע את רחשי הלב והמחשבה, שתיקה המביעה את קבלת הדין באמונה, כגון "ויידום אהרון".
אך ישנה שתיקה שהינה עצם המעשה. כדי לשתוק במצבים אלו צריך כוחות על, צריך להיות אומן.
ונבאר את הדברים: בגמרא (חולין פ"ט ע"א) כתוב: "אמר רבי יצחק: מאי כתיב: "האומנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם" (תהילים נ"ח, ב). מה אומנותו של האדם בעולם הזה, יעשה עצמו כאילם". שתיקה היא אומנות, נדרשת תבונה כדי להשיג שליטה על הרצון לדבר. כלומר, שתיקה אינה רק מצב פאסיבי של העדר דיבור, אלא, יצירה בפני עצמה. זוהי לא ברירת מחדל, על האדם לבחור לשתוק ועצם שתיקתו היא המעשה היוצר את המציאות. (ביאור עפ"י מאמרו של אברהם דוד: "השפעתן של מילים קטנות" מתוך הספר- "עלי דרך")
יחד עם זאת, מעלת האדם היא בהיותו מדבר – "רוח ממללא" (אונקלוס לבראשית ב', ז'). עלינו לזכור כי גם בדיבור ישנו מדרג: קיים דיבור "שלילי" – דברים בטלים, דברי לשון הרע ורכילות, וקיים גם דיבור "חיובי"- כגון דברי שבח ועידוד, ובמדרגה גבוהה יותר- דברים שבקדושה כגון לימוד תורה, תפילה, הברכות, או כמו המשפט שאנו אומרים בהכנות לשבת: "לכבוד שבת קודש". בשולחן ערוך מצינו ביטוי אודות מעלת הדיבור (אורח חיים סימן ר"נ, מ"ב סק"ב): "כי הדיבור פועל הרבה קדושה".
נסיים בדבריו של רבי נחמן היכולים לתת לנו כיוון כיצד נוכל לאזור הכוחות ולשתוק כשצריך. אמנם אין הוא מדבר בתורה זו על עניין השתיקה דווקא אך נראה כי משפט זה מתאים בהחלט לענייננו: ..."וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שיישאר בלב חלל, כמו שכתוב (תהילים ק"ט ) : "וליבי חלל בקרבי". ועל יד הצמצום של ההתלהבות, יכול לבוא להתגלות מהמידות, היינו לעבוד את ה' יתברך בהדרגה ובמידה"... (ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ט א')
בחיי היום יום ישנם דברים שאנו נוהגים בהם בהתלהבות יתר, כלומר מעצימים, הן במחשבה, הן בדיבור והן במעשה. דברים אלו ממלאים את החלל הפנוי בליבנו וגורמים לנו לחוסר פניות לעבודת ה'. מצב זה עלול ליצור התנהלות לא מאוזנת העלולה לשבש את מהלך חיינו. עלינו לצמצם "התלהבות" זו ובמקרים קיצוניים אף להתרחק ממנה כדי שנוכל למלא את החלל הפנוי באמונה ובאהבת ה'.
"השתיקה – יפה שבקולות".
(ר׳ מנדלי מקוצק)

© עדי'ה הדר

                                                          
לקריאת הממתק לשבת ראו כאן

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

קדש חייך - לקדש את החול

"קדש חייך – לקדש את החול"
לפני כשבוע החל חודש ארגון בבני עקיבא. מאמרים רבים וטובים נכתבו בעניין ובכל זאת נביא כאן מעט על הנושא שנבחר לחודש זה :"קדש חייך".
קידוש החיים הינו ברבדים שונים: ראשית, עצם החיים הינם קדושים ואנו מצווים לשמור עליהם. רובד שני של קדושה מתבטא בהיותנו עם סגולה ובשמירת התורה והמצוות. הרובד שנעסוק בו בדיוננו משלים את הרובד השני ועוסק במטרה שלשמה נוצרנו כעם סגולה והיא – קידוש החול.
בפרשת השבוע נאמר:
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה: וַיֹּאמַר: אֲדֹ-נָ-י, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ". (בראשית י"ח א-ד)
יש לשים לב, אברהם אבינו לאחר ברית המילה מגיע לשיא הקדושה, להתגלות אלוקית - "וירא אליו ה"'... , ובאותה נשימה ממשיך הפסוק ואומר לנו: "ויישא עיניו וירא הנה שלושה אנשים"... אברהם נמצא בשיא הרוממות, בהתעלות רוחנית גבוהה, ודווקא "כחום היום" או כפי שאנו נוהגים לומר בסלנג "באמצע החיים", נוחתים עליו שלושה אנשים... ואברהם ע"ה רץ לקראתם ומבקש מהם להיות אורחיו.
כאשר אדם מוצא עצמו בתחושת קדושה יודעים אנו כמה קשה לו הנחיתה ארצה וההתעסקות בצרכי השעה. אם כן, כיצד זה מצליח אברהם לחבר בין ה"הפכים"? מהתנהגות זו של אברהם אבינו אנו מבינים כי קידוש החול וחיי השעה היא הדרך אותה הוא מנחיל לנו, בני העם היהודי, ומכוחו והשתדלותו ניתנו אף לנו הכוחות למימוש אידיאל זה.
מחד גיסא, אנו לא פועלים רק ברמת הגוף, החומר, אלא מבינים כי קיימת מציאות רוחנית העומדת בבסיס חיינו. ומאידך גיסא, אין אנו מתיימרים להפוך לנזירים המנותקים מהוויות העולם אלא להיפך, תורתנו מקדשת את ערך החיים והמשפחה.
זוהי בדיוק גדולתו של אבי האומה הישראלית - החיבור בין שמיים לארץ, בין גוף לנשמה. האיזון המוצלח שביניהם הוא זה ההופך אותו לאברהם העברי, אברהם אבינו.
רבי נתן בליקוטי הלכות (יורה דעה , חלה ד ז') אומר כך:
"וע"כ העושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום שנאמר ראשית שהיי' שיריה ניכרין כמבואר בש"ע. כי זה עיקר התיקון שעל ידי הראשית שמפרישין יתתקנו גם השיירים ויעלו אל הקדושה בבחי' ונשאר גם הוא לאלקינו, ונשאר דייקא, דהיינו שבחי' השיריים בחי' ונשאר גם הוא לאלקינו גם הוא יעלה להש"י לשרשו העליון. וזה עיקר שלימות הבריאה, שנברא בשביל זה, שיעלו שלימות הבריאה שנברא בשביל זה שיעלו גם השיריים אל הקדושה ע"י הראשית שהוא העיקר בשבילו שנברא הכל. כ"ש בראשית ברא אלקים וכו' ודרשו רז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ובשביל התורה שנקראת ראשית דרכו וכו'. נמצא שישראל והתורה הם העיקר והראשית שבשבילם נברא הכל השמים והארץ וכל אשר בהם"...
מדברי רבי נתן אנו לומדים כי אף על פי שהכנת החלה היא מעשה חומרי, כאשר אנו מקיימים מצוות הפרשת חלה, ומגביהים את החלק המופרש ואומרים: "הרי זו חלה", אנו בעצם מרימים את החומר לרמת קדושה. וזהו עיקר רצונו של הבורא - הקב"ה ברא אותנו כאן בעולם של חומר ויחד עם זאת "נפח בנו נשמה". על ידי חיבור שמיים וארץ, חומר ורוח, יכולים אנו להרים את כל הבריאה, את כל המקומות הנמוכים – מעלה מעלה, ואז נגלה בהם את מציאות ה'.
עלינו לזכור את הנאמר בפרקי אבות (פרק ב, ט"ו, י"ב):"רבי יוסי אומר...וכל מעשיך יהיו לשם שמיים". זאת אומרת שכל מה שאנו עושים, ואפילו כשאנו עוסקים בצרכנו הגשמיים, תהא כוונתנו בו רק לשם שמים, לעשות רצון ה'.
על ידי ההכרה שהקודש הוא העיקר והחול טפל אליו יישאר הקודש בקדושתו, ובע"ה כל חלקי החול יבואו גם הם אל תיקונם.
אמן ואמן!

ונסיים בקריאתו של שלמה זלמן שרגאי שהפכה לאבן דרך בחיי חניכי בני עקיבא:
"קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה!"

© עד'יה הדר

לקריאת הממתק לשבת ראו כאן




יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

על אם הדרך...לכבוד י"א בחשוון - "יום האם"- יום פטירת רחל אימנו

בס"ד
על אם הדרך...
לכבוד י"א בחשוון- "יום האם"- יום פטירת רחל אימנו
על אם הדרך הנני.
בדממה משמיעה קולי
בשקט - בשקט,
באמונה כה גדולה
ממתינה עם בניי ובנותיי לגאולה.
קולי ברמה נשמע - לא נשמע,
מביטה לשמיים, נושאת תפילה,
בעין דומעת ובלב מלא שמחה.
אל ייאוש ילדיי, ילדותיי
בוא יבוא יום בו יאמר ה' לצרותינו דיי!
שומע הוא תפילותינו,
אוסף הוא אחת לאחת,
כטיפות של גשם המתחברות לים
מתחברות התפילות ועומדות לפני בורא עולם...
ומכוחה של אמא רחל נמשיך כולנו,
כל אחד ואחת מאיתנו
בכלים שקיבלנו מאיתו יתברך,
נמלא ייעודינו בשמחה ובטוב לבב.
מי בשקט, מי בקול,
מי בשיר ומי במחול.
איש דברים - יישא דבריו,
איש מעשים- יכלכל דרכיו.
וביחד כולנו עם שאר אבות ואמהות
נזכה בע"ה במהרה בימינו
להפוך את קולות הבכי
לקולות שמחה בגאולה השלמה...
 "...מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
(ירמיהו פרק ל"א, י"ד - ט"ז)