יום שני, 30 במאי 2011

וספרתם לכם

בס"ד
"וספרתם לכם... "

שבעה שבועות סופרים, יום אחר יום שבוע אחר שבוע,
מתחילים בתחתית ההר, ומטפסים שלב אחר שלב.
כל צעד מקרב אותנו אל מטרה.

ובתוך העלייה יש מי שחש עולה ומתעלה
ויש מי שחש הולך ומתרחק
וביניהם אלו שלכאורה צועדים במקום.

אך, האם אכן נשארים הם במקומם?

תחושת העלייה הינה יפה ונפלאה, אך אל לנו לשבת על זרי דפנה ולחשוב
כי הגענו לתכלית וכעת ניתן לנוח, שהרי "אדם לעמל יולד..."

ומה עם אלו החשים כי עצרו מלכת, או אלו החשים נפילה מתמדת?

גם אם נראה שלא זזנו, לא יתכן הדבר
צעידה במקום הינה לא פשוטה, כי לרוב מדובר אכן בירידה, בהליכה לאחור...

אמנם יש לזכור, כי כל תחושה הינה בעיניי האדם עצמו,

ובכל זאת, מה היא הרגשת הנפילה, הרגשת ההתרחקות?
האם,עלינו להתייאש ח"ו, כאשר חשים אנו כך?

נראה כי דווקא היא...
ההתקדמות הכי גדולה.
ככל שמתקרבים אנו לה'
כך מרגישים אנו רחוקים יותר.

כפי שנאמר על אברהם אבינו:
"וירא את המקום מרחוק ויאמר אל נעריו שבו לכם פה".
אומר על כך הנעם אלימלך:
"דמתחילה היה סובר אברהם שהם כולם קרובים להשם יתברך ברוך הוא כמוהו כמוהם אבל אחר כך וירא את המקום מרחוק רוצה לומר שהשם יתברך ברוך הוא הנקרא מקום הוא רחוק ממנו והם לא הבינו זאת ואמר להם שבו לכם פה שאין לנו שייכות והתחברות יחד"

ככל שאנו לומדים, אנו יודעים ומבינים כמה אנחנו לא יודעים.
וזוהי עיקר העבודה, לספור, לא להתייאש, להתקדם צעד ועוד צעד...
הדרך חשובה... הדרך היא - היא התשובה!!
דרכה נגיע כולנו בע"ה כאיש אחד בלב אחד לקבל את התורה.
דרך צלחה!


                                                  © עדי'ה הדר

יום ראשון, 29 במאי 2011

אייר- כי אני ה' רופאך

בס"ד                             

חג הפסח הסתיים אך אורו נשאר עמנו, כל אחד מאיתנו עבר בתוך החג והחג נכנס בכל אחד ואחת.
כעת בפתחו של חודש אייר, יש לשאול מה לקחנו איתנו כצידה לדרך? ומה ייחודו של חודש אייר הבעל"ט? בשמותיו של חג הפסח, האביב, החירות, המצות טמונה המהות, האם בחרנו לפסוח בבחינת דילוג וחמלה על עצמנו ועל אחרים? האם החלטנו לצאת לחירות מעבדות חיי השעה? האם בחרנו לפרוח, לצמוח ולהצמיח? האם החלטנו באומץ לב להתנהג כמצות שאינן טופחות ומתנפחות?
לאחר שבחרנו ב"ה בהחלטות הנכונות נוכל לצעוד בבטחה לחודש אייר
עפ"י חז"ל איי"ר = אני י-י  (ה' ) רופאך
אביא את סיפורו של רבי נחמן בעניין הרפואות  כדי להבין את מהותו של חודש זה...
מעשה במלך אחד, שבנו יחידו חלה במחלה נואשה וכל הרופאים סירבו לטפל בו, משום
שלא מצאו לו שום תרופה. קרא המלך לרופא הגדול במדינה, המופלג בחכמה, והתחנן
להשתדל ולהמציא תרופה לבנו. אמר לו הרופא: "אגיד לך את האמת, אדוני המלך, בנך חולה אנוש ורפואתו קשה ורחוקה מאד. אך עדיין לא ננעלו שערי התקווה. יש עמי תרופה אחת, אך מתקשה אני לומר לך, משום שהיא קשה מאוד. הפציר בו המלך לגלות לו את התרופה".
ענה ואמר הרופא: "תדע לך, אדוני המלך, שבנך חולה מאוד וחייו בסכנה, ושוב אי אפשר להכניס לתוך פיו אפילו טיפה של סם-רפואה, אך יש עצה אחת, והיא, לקחת חביות מלאות סמי-רפואה, לשאוב מתוכן דליים, ולשפוך אותם על החולה שכל גופו יטבול בתוך הסמים, העולים ביוקר רב. ואף על פי שכל החביות המלאות הנשפכות עליו ילכו לאיבוד, אין זה מן הנמנע, שכמה טיפות תיפולנה לתוך פיו, ואולי תהיה להן פעולה של רפואה. הסכים המלך לדבר זה ולחולה הייתה רפואה שלמה".

תקצר היריעה מלהכיל את הפירושים המופלאים לסיפור זה, ובכל זאת נלמד מכך, שכאשר ישנה תרופה גם אם לכאורה נראה כי לא יוכל החולה להכיל אותה, ישנה האפשרות לטבול את כולו בתוכה ובמילא משהו ממנה יכנס.
והנמשל מובן, אנו בחשכת 2000 שנות הגלות משולים לאותו החולה, אך הקב"ה ברחמיו טובל אותנו ושופך עלינו אורות רפואה, כל חג ומועד, כל שבת ובכל יום בתקווה שאפילו טיפה אחת קטנה תכנס ותפעל לרפואת האדם והעם.
ובחודש אייר אומרים לנו חז"ל כל החודש הינו חודש המסוגל, חודש שכוחו להוציא אותנו מחולי לבריאות, מחשכת הגלות לגאולה. לא בכדִי, דווקא בחודש זה חל יום עצמאותנו, אין מתאים יותר מחודש זה לזמן חירותנו. אך יש לזכור ולהזכיר לעצמנו כי אין זה כוחי ועוצם ידי אלא יד ה' המכוונת ומכינה אותנו לגאולה השלימה שתגיע אי"ה במהרה. אמן ואמן!

©עדי'ה הדר

ברכה לחתונה

בס"ד
לכבוד:_________

להקים בית אינו עניין של מה בכך,
כדי לבנות בית חלומות
צריך חזון, תכנון, אדריכל, יסודות מוצקים, ואנשי מקצוע..
וגם אז פעמים רבות מגלים במהלך הבנייה
כי זה לא ממש הצבע שתכננו ולא בדיוק הארמון עליו חלמנו
ובכל זאת אין אנו מרימים ידיים,
משנים קצת תכנון, מקבלים את הצבע החדש כאילו הוא זה שבחרנו לכתחילה..
ומתקנים מה שניתן..
ובזה זה לא נגמר..גם כאשר אנו כבר גרים בבית החלומות..
אנו שומרים עליו לבל ייהרס, משקיעים בדברים חדשים, ברענון מידיי פעם
בנקיון ועוד..ועוד..

ומה עניין בניין לערב כה מיוחד?

היום זוג צעיר, הינכם נכנסים לעולם חדש
עולם של ביחד..לחושב ביחד, להחליט ביחד ועוד...
כי רק לאחר נישואים נקראים אנו "אדם" שלם.
כדי לבנות את ביתכם יש  לפעול ביתר שאת למען יהיה זה בית מתוכנן היטב, בעל יסודות מוצקים.. למען יהיה זה אכן בית החלומות..
לא להיבהל ממהמורות...אלא להפיק לקחים ולהמשיך טוב יותר, בעוצמת אהבה חזקה יותר.
כי לאהוב באמת זה לרצות שלשני יהיה טוב יותר, זה לתת שלא על מנת לקבל...
רבי נחמן מברסלב  אומר: "כי "כל התחלות קשות" מחמת שיוצא מהפך להפך אבל אחר התחלה הוא נכנס מעט בהרגל ואינו קשה עליו כל כך"
(קיצור ליקוטי מוהר"ו ח"א, סב)

נברך אתכם כי גם ההתחלה תהיה בשמחה ובאהבה
שתבנו בניין עדי עד בשלום ורעות וירח הדבש ימשך לעד..

מאיתנו:________

                                      © עדי'ה הדר

יום חמישי, 26 במאי 2011

להכיל

בס"ד

פעם אמר לי איש חכם עד מאוד
שעצם היכולת להכיל.. היא עניין מיוחד ומאיר...
ואכן להכיל זה חשוב ונשגב.

אך כל אדם גם המכיל הגדול ביותר, זקוק שיכילו אותו.

וודאי שיש שישמחו ושמחים, להקשיב, להגיב
פעמים יהיו אלו מליצי יושר
ופעמים מעין יועצי "אחיתופל".

ואכן לא סתם נאמר
דאגה בלב איש ישיחנה...

אך יש לשים לב לפרט חשוב עד מאוד
למי אדם יעדיף לספר, לומר?
האם יעצור כל מאן דכפין ברחוב ויספר לו את אשר על ליבו?
האם ישוחח עם איי מי, שחושש הוא, כי לא יבין את דבריו?
או שמא יעדיף את זה החשוב בעיניו, את האדם שמבין את דבריו?
שניחן בלב רגיש וחכם?

שלא מקשיב ממקום של שופט, או עורך דין
אלא במבט רחב, בראיה יותר כוללנית.

ואין זה מחייב שרוצה הוא תשובות
או הסברים מאלפים למה ואיך צריך להיות.

רק שיקשיב
שיאיר את עיניו
שיאיר לו, ולו נקודת אור קטנה.

זה מספיק
זה שווה את הכל
כי יש דברים שלא נקנים בכסף או כבוד,
כי אם ביכולת לחייך, להקשיב, להכיל, לקבל,
ברצון לעזור, לעודד, להיות קרוב
ובמילה אחת ביכולת לאהוב! 

                             © עדי'ה הדר
   

יום ראשון, 22 במאי 2011

לא הקשיבו לי

בס"ד          

נכנסתי לביתי כולי קורן מאושר,
מצאתי את אמא במטבח
ביד ימין טלפון
וביד שמאל מערבבת את האוכל.
אמא, הקשיבי היום היה יום מיוחד בגן
ואמא הביטה בי והמשיכה לדבר
היא סימנה לי להמתין עד שתסיים.
חיכיתי וחיכיתי דקה ועוד דקה
כשראיתי שאמא עדיין בשיחה
ניסיתי למשוך את תשומת ליבה.
אמא! צעקתי, אמא! את מקשיבה?
ואמא הביטה בי במבט כועס
ואמרה:"אתה לא רואה שאמא עסוקה?"
ואני כעסתי
ואפילו בכיתי
ואז כבר שכחתי
מה בעצם לספר רציתי!!

מכירים את המצב? מזכיר לכם משהו?

בימים טרופים אלו, כשהעולם כמרקחה ואנו עסוקים "ברומו של עולם"
עבודה, בית, חברה, שיעור, חוג, לימודים ומה לא?!
בימים מעיין אלו, שבמקרה הטוב יש לנו, מספר מצומצם של דקות להעניק לילדינו ואפילו לעצמנו.
דווקא אז, עלינו להתעלות ולמצוא זמן איכות.

זמן שיותיר רושם חיובי, חוויה טובה, או "סתם" הקשבה.

אני מתארת לעצמי מחד גיסא, את אלו שקוראים זאת (נשים וגברים כאחד) וחושבים , זה התפקיד של אשתי/ בעלי, לי אין דקה פנאי ומאידך גיסא, את אלו שאינם עובדים שיטענו לכאורה בצדק:
" איזה שטויות כל היום אני לידם, יותר מידי איתם!!"

זמן איכות לא ניתן ל"כמת"(מלשון כמות)
אם אני בבית, אך עסוקה בנייד, נייח, מטבח, שנת צהריים, בהכנת שיעור למחר, במחשב הנייד שהבאתי מהעבודה....(הוסיפו כאוות נפשכם)
זה לא ממש נחשב,הזמן אכן חולף, אך איכות?
לעומת זאת אפילו אם יש לי 5 דקות פנאי, אך אותן אקדיש רק לבני/ביתי, 5 דקות תמימות,
לספר לו סיפור, להקשיב להגיגיו, (למרות ואעפ"י שאני לא ממש מבינה את דבריו)
להכין איתו/ה יצירה, לחייך, לחבק.
חמש דקות של סבלנות, אהבה וחיוך.
    כאן טמון סוד החינוך! שיהיה לכולנו דרך צלחה.

                                     © עדי'ה הדר