אספר לכם סיפור...

אספר לכם סיפור... 

כשהרגיש הבעל–שם–טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את לבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל–שם–טוב פתחה את שערי השמים והרחמים. דור אחרי הבעל–שם–טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ'. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל–שם–טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה. ושוב עבר דור והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח–נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר: "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום ששם אירע הדבר - ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. (עפרה יגלין, חרסים שאין להם מנוחה: למקורותיו הפיוטיים של אבא קובנר, תל אביב תשע"ה, עמ' 64-63.) 

  לסיפור זה יש מגוון גרסאות וכן בסיפור שזור כמובן הרעיון שישנה השפעה מיסטית מעצם היות הסיפור מסופר ע"י צדיק זה או אחר, אולם אין זה משנה לענייננו... 

ברצוני להתמקד בשני רעיונות מרכזיים: 

 א. ירידת הדורות. 

ב. חשיבות הסיפור כערך. 

 וכעת אחבר בין השניים... 

הערב ערב ר"ח אב, אנו מצויים בתקופת 'שלושת השבועות' ומהערב ב'תשעת הימים'. עקב ירידת הדורות או שמא המרחק בין תקופת חורבן הבית וביננו אין אנו באמת חשים את הצער, איננו יכולים להבין את האובדן, וזאת מהסיבה הפשוטה שלא היינו באותה תקופה. לא כשבית המקדש היה קיים ולא בתקופת החורבן ואפילו לא בתקופה הקרובה שאחריי החורבן. על דרך המשל אם תשווה בין ילד שאיבד את אביו כשהיה בגיל 10 לעומת ילד שרק נולד, הרי ברור שהילד בן העשר ירגיש הרבה יותר את צער האובדן מאותו ילד שלא הכיר כלל את אביו. 

 אז מה כן אנו יכולים לעשות? לזכור ולספר... פשוט! לספר את הסיפור. 

 שהרי, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון). 

תחשבו על זה... 

חודש טוב, 

עדיה

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה- סיפור ועוד... (וכן ארכיון לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות)

 לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מצאתי לנכון להביא בפניכם מקצת מסיפור חייו של איש מיוחד...

המפוחית של שמוליק

 © סיפרו של שמואל גוגול מעובד לילדים/ דבורה קיפניס

שמוליק נולד בוארשה שבפולניה למשפחה מאושרת: אמא, אבא, סבתא וסבא. שמוליק היה ילד יפה, ג'ינג'י, עליז ושמח. כולם אהבו ופנקו אותו. אמא של שמוליק פרטה על פסנתר, ושמוליק היה יושב בשקט ומקשיב לנגינה. כל בני המשפחה אמרו, ששמוליק ינגן גם הוא כמו אמא כשיגדל. כאשר מלאו לשמוליק שלוש שנים, קרה בבית אסון! אמא של שמוליק חלתה ומתה; מרוב צער על מות האישה האהובה, מת גם האב, ושמוליק היה ליתום. נשארה רק סבתא. היא טיפלה בשמוליק, והייתה לו כמו אמא. עברו שנתיים, שמוליק גדל. הוא היה ילד עליז ושובב, ולסבתא הזקנה היה קשה לטפל בו. יום אחד אמרה סבתא לשמוליק: "אני זקנה וחולה, אין לי די כוח לטפל בך. בוא ואכניס אותך לבית היתומים. שם תחיה עם הרבה ילדים כמוך, שטוב להם לחיות יחד זה עם זה." בית היתומים היה בית לבן, גדול ויפה. כשנכנסו לבית, אמר שמוליק: " איזה יופי של בית!" מנהל הבית היה איש מפורסם ושמו יאנוש קורצ'אק. הוא היה סופר, מורה ורופא, ויותר מכל דבר בעולם הוא אהב ילדים. אם הבית הייתה אישה נחמדה- סטפה. היא דאגה לאוכל טוב לילדים, ללבוש נקי ויפה. הילדים אהבו אותה מאד. פעם אחת הודיע יאנוש לילדים: "כל ילד שנושרת לו שן- יביא אותה אלי, ויקבל מתנה." כשנשרה השן הראשונה של שמוליק, הוא רץ מיד ליאנוש והביא אותה אליו. יאנוש לקח את השן, הושיב את שמוליק על ברכיו, ושאל אותו: "איזו מתנה אתה רוצה?" שמוליק ענה: "אני מבקש מפוחית פה." "טוב!" אמר יאנוש, "מחר תקבל מפוחית." כאשר קיבל שמוליק את המפוחית, הוא היה מאושר ומיד התחיל לנגן. הוא ניגן כל יום. איש לא לימד אותו, הוא למד לנגן בעצמו. כל הילדים היו מבקשים ממנו לנגן. היו עומדים סביבו במעגל, והוא באמצע מנגן. בכל יום הולדת, בכל חגיגה, מי מנגן? – שמוליק. יום אחד בצהרים ישבו הילדים מסביב לשולחנות ואכלו. פתאום נשמע קול נפץ חזק על-יד הבית. הילדים נבהלו, קראו ליאנוש ושאלו אותו: "מה קרה?" ענה יאנוש: "זאת היא מלחמה! אל תפחדו, ילדי, אני אשמור עליכם." למחרת בבוקר פרצו שוטרים גרמנים לבית ברובים וצעקות: "צאו מכאן מהר!" "לאן אני אלך עם הילדים שלי?" שאל יאנוש. "לגטו," ענו השוטרים הגרמנים. מה זה גטו? בקצה העיר היו בתים ישנים, עזובים ומלוכלכים. ואל כל הבתים האלה הכניסו את כל הילדים. היה צפוף מאד, והשכיבו שני ילדים במיטה אחת. היה קר מאד, לא היה חימום, והיה מעט מאד אוכל. כך עברו חודשים אחדים. היה קשה ועצוב. פעם בלילה, בחורף, באה הסבתא של שמוליק לגטו ואמרה ליאנוש: "באתי לקחת את שמוליק. אני מפחדת שהגרמנים יגרשו אתכם גם מפה. לי ולאחי יעקב יש מחבוא ביער. שם מסתתרות משפחות אחדות". יאנוש הסכים. הלבישו את שמוליק בגדים חמים ונתנו לו צידה לדרך. שמוליק נפרד מיאנוש בבכי. כל הלילה הלכו סבתא, הדוד יעקב ושמוליק בגשם, בקור ובבוץ. הדרך הייתה ארוכה, עד שהגיעו ליער. והדוד יעקב חפר בית מתחת לאדמה. שם אכלו ושם ישנו. הרבה זמן גרו שם עם המסתתרים האחרים. שמוליק גדל, צמח, והיה לנער גדול. והנה שוב אסון! באחד הלילות גילו הגרמנים את כל היהודים שביער. בצעקות וברובים גרשו את כולם לרכבות – ואז התחילו הצרות הנוראות. הרכבת הגיעה למחנה ריכוז – אושויץ. המפקד הגרמני ראה את שמוליק, ומיד אמר לו: "אתה נער בריא וחזק. תלך לעבוד אצלנו. קח מריצה גדולה, מלא אותה באבנים, הבא אותה לקצה המחנה, ותשוב ותמלא אותה שוב! כך תעבוד עד הערב." אחר כך הוא הביא את שמוליק לצריף ואמר לו: "זאת המיטה שלך, כאן תישן." זה היה מזרן פשוט של קש דוקר. שם שכבו אנשים חולים. אך דבר אחד יקר נשאר לשמוליק: זאת הייתה המפוחית שלו. השכם- השכם בבוקר היה מעיר אותו המפקד הגרמני: "קום מהר לעבודה." וכך סחב שמוליק מריצות עד הערב מבלי לאכול ומבלי לשתות. לפנות ערב חזר שמוליק עייף ורעב. הוא קיבל את פרוסת הלחם היחידה שלו, ואכל כשהוא עייף ועצוב.חושך היה בצריף. האנשים כולם נרדמו. שמוליק הוציא את המפוחית שלו והתחיל לנגן בלחש, כדי שהגרמנים לא ישמעו. הוא ניגן בעיניים עצומות ובכה. הוא נזכר בשירי הערש של אמא שלו ושל סבתא שלו. כך ניגן שמוליק מדי לילה. פעם התפרץ בלילה המפקד הגרמני בצעקות: "מי זה מנגן פה?" הוא ניגש לשמוליק והוציא מידיו את המפוחית שלו. שמוליק בכה ולא נרדם כל הלילה. על יד מיטתו של שמוליק שכב יהודי חולה. שמוליק היה מטפל בו ועוזר לו לקום. יום אחד גילה שמוליק שהיהודי הזה שומר מפוחית מתחת לכר שלו. שמוליק ביקש מהיהודי שישאיל לו את המפוחית. ענה לו השכן שלו: "אני מוכן להשאיל לך את המפוחית רק לשבועיים, בתנאי שתתן לי ערב, ערב את פרוסת הלחם היחידה שלך." שמוליק הסכים. ומה אכל שמוליק באותם ימים? קליפות של תפוחי אדמה. אנשי הצריף ריחמו עליו, ולפעמים נתנו לו נגיסה אחת מהלחם שלהם. בלילות ניגן שמוליק בשקט במיטה שלו, ניגן ובכה. אחרי שבועיים החזיר שמוליק את המפוחית לשכן שלו. הדבר נודע למפקד הגרמני הרשע, והוא התפרץ שוב לצריף וצעק: "אם אתה מנגן, אני לוקח אותך לתזמורת שלנו. אתה תנגן יחד אתם!" הייתה זו תזמורת של נגנים יהודים אומללים ורעבים. בתוך התזמורת הזאת הושיב המפקד את שמוליק וציוה עליו לנגן. שמוליק סירב, אבל המפקד עמד מאחוריו וצעק לו: "נגן!" וכששמוליק לא רצה לנגן, הכה המפקד על גבו של שמוליק באגרופיו מכות חזקות, עד ששמוליק התמוטט ונפל על הארץ מתעלף. איש לא הרים אותו. שמוליק בעצמו קם וניגן בעיניים עצומות ובוכות. ימים רבים ניגן שמוליק בתזמורת. הוא שנא ותיעב את הגרמנים, אבל כשניגן הוא היה עוצם את העיניים וחולם על ימים, שבהם יוכל להשמיע את נגינתו לאנשים שהוא אוהב. 

השחרור

יום אחד הופיעו מטוסים בשמים. אלה היו מטוסים אמריקניים שבאו להושיע, והפציצו את הגרמנים. "ניצחון! ניצחון!" צעקו כל היהודים במחנה, "סוף למלחמה! אנחנו חופשיים!" הייתה שמחה וצהלה מסביב. שמוליק רקד משמחה! הטייסים הביאו לכולם אוכל ובגדים. טייס אחד ניגש לשמוליק ונתן לו חבילה גדולה של ממתקים. "תודה לך," ענה שמוליק, "אבל אני מבקש דבר אחר נוסף." "מה אתה מבקש?" שאל הטייס. "אני מבקש מפוחית פה," השיב שמוליק. הטייס הביא לו מפוחית. שמוליק נטל אותה, הודה לטייס, ודמעות של אושר זלגו מעיניו. ימים אחדים לאחר מכן הפליגו שמוליק וחבריו בדרכם לישראל. הם שמחו ושרו בהתרגשות: "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו!" השמחה הייתה רבה. שמוליק ניגן, ואחר כך הכריז בקול רם: חברים! אני מבטיח, שבכל חיי אלמד את הילדים בישראל לנגן." ובאמת כך היה. שמוליק היה לנגן מפורסם, היו לו תלמידים רבים, והוא לימד אותם לנגן במפוחית. מדי פעם, כשהיה מנגן, היה עוצם את עיניו וחושב: "כמה טוב לנגן באזני אנשים שאני אוהב!"

כשתלמידיו היו משמיעים באוזניו נעימות במפוחית, חשב בלבו: "המנגינות שלנו, של המפוחית ושלי, ניצחו אתכם הגרמנים !" 

להורדת הסיפור ולקריאה על שמואל גוגול ראו כאן

ארכיון

לקראת יום השואה,

דברי התעוררות וחיזוק מכתבי האדמו"ר מפיסצנה הי"ד- ראו כאן

לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה,

 צעיר הלכת לבלתי שוב- ראו כאן

לקראת יום העצמאות,

 יום העצמאות ממבט של ילד- ראו כאן

ברכה ליום העצמאות- ראו כאן

בברכת: 

קיץ בריא! 

פסח תשע"ה

לקראת פסח - מאחורי התחפושת...

לקראת פסח- סיפור "מאחורי התחפושת"...

פורים מאחורינו ופסח לפנינו, האם אכן התחפושת הינה רק בפורים? או שמא אנו ברוב השנה מחופשים? ואולי דווקא בפורים אנו מרשים לעצמנו להסיר את "המסכה", את המוסתר בליבנו ובשם "התחפושת" להיות לשם שינוי "אנחנו"? להלן סיפור לפסח, הממחיש את הפנימיות שלנו, את המיוחד שבנו, ושום "מסכה" לא תוכל להסתיר זאת...

 מודעות הענק משכו את עיני העוברים והשבים, רבים התגודדו לידן וקראו את אשר נכתב בהן: "הצגת ליל הסדר, מחזה משעשע שלא ישכח מלבכם ימים רבים. על ידי מיטב הבמאים והשחקנים. בואו בהמוניכם!". הימים הם ימי השלטון הקומוניסטי באומן. כמו בכל עיר בברית המועצות, היו שני סוגי יהודים: כאלו שדבקו במסירות נפש בשמירת התורה והמצוות חרף הסכנה שבדבר; וכאלו שלדאבון לב נסחפו עם רוחות הזעף הסוציאליסטיות שניערו מעליהם כל זכר יהדות. לא מעטים מהם קיימו בהידור את מאמר חז"ל: "למה נמשלו ישראל לכוכבים ולעפר? שכשעולין – עולין עד לכוכבים; וכשיורדין – יורדין עד לעפר"… אלה האחרונים הפכו לחוד החנית במלחמת השלטונות בקדשי ישראל ולא בחלו בשום דרך, כולל הצגות היתוליות שתוכנן הפיכת מצוות התורה ללעג ולקלס. וכאן אנחנו מגיעים למודעות הענק המבשרות כי "ההצגה הגדולה – הצגת ליל הסדר" הגיעה לעיר. מובן שמי שעמדו מאחוריה היו יהודים מן הסוג השני, אלא שכבר נאמר: "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא", גם יהודי הנראה כגרוע שבגרועים הרי בעמקי נשמתו מהבהב ניצוץ קדוש של אמונה. יעידו על כך צמד השחקנים מ'הצגת ליל הסדר' שפקדו את ביתו של רבי לוי יצחק. אך בל נקדים את המאוחר.

 בביתו יושב רבי לוי יצחק בנדר, מגדולי חסידי ברסלב, וסועד עם בני משפחתו את סעודת שבת חול המועד פסח. לפתע, נקישות על הדלת. ניגש רבי לוי יצחק ופותח. מולו עמדו שני יהודים גלויי ראש וגלוחי זקן. "שבת שלום וחג שמח" ברכוהו. השיב להם רבי לוי יצחק לשלום, אם כי ניצוץ של חשד כרסם בלבו: מי יודע מי הם? אולי שוטרי חרש, בלשי הנ.ק.וו.ד? באותם ימים קינן החשש בלבו של כל יהודי חרד, שמא עוד קט יאסרוהו "בעוון שמירת יהדות". כאילו כדי לאשש את חששו, פנו אליו השניים בשאלה: "האם תוכל לתת לנו מצות לחג?" 'אכן, כפי שחשבתי, מדובר באנשי המשטרה החשאית. מה אעשה? מאין יבוא עזרי?' – הרהר. למרות סערת לבו, שמר על ארשת פנים שלווה: "מצות?! על מה הנכם מדברים? אין בביתי דבר כזה!" אך השניים לא סבו על עקבותיהם; הם נשארו נטועים על עמדם, ולהפתעתו הבחין רבי לוי יצחק בהבעת צער ואכזבה על פניהם; לא שנאה, לא מבע עיקש של רודפי דת, אלא פשוט צער אמיתי. בנימת תחנונים החלו מספרים לו מה הביאם הלום: "דע לך יהודי יקר, כי מעולם לא נכשלנו באכילת חמץ בחג הפסח, זה מבחינתנו קו אדום שאיננו חוצים אותו. נודה ונבוש, כי אכן הגענו אל העיר למטרה מבישה ביותר, להשתתף ב'הצגת ליל הסדר'; שלא בטובתנו נגררנו לעשיית שחוק והיתול מן החג הקדוש ומצוותיו".

 רבי לוי יצחק לא ידע את נפשו. טביעת עין לו; יודע הוא להבדיל בין סוכני נ.ק.וו.ד המתחזים לאנשים תמימים, לבין יהודים תועים שבתוך לבם מפכה מעיין טהור של אמונה בה'. בקשב רב האזין לשיח ליבם של זוג השחקנים היהודים: "אומנם נראים אנו כגויים לכל דבר, אך באין רואה שומרים אנו על מצוות החג. איש אינו יודע על כך, לא הבמאים ואפילו לא חברינו הקרובים למקצוע. באנו אליך לאחר ששמענו שאצלך נוכל להשיג מצות מהודרות. אנא ממך, אל תשיב את פנינו ריקם!" בעוד רבי לוי יצחק מופתע ממה ששומעות אוזניו, המשיכו השניים: "היום הוא שבת קודש, איננו יכולים לשלם לך, אך האמן לנו, לאחר צאת השבת נופיע שוב בביתך וניתן לך את מלוא התשלום על המצות". "המתינו כאן מספר רגעים", אמר להם רבי לוי יצחק, ונעלם אל תוככי הבית. האנשים הביטו זה על פני זה: האמנם הוא יאמין לנו וייתן לנו את מבוקשנו? לא חלף זמן רב, ורבי לוי יצחק ניגש לפתח הבית כשידיו אוחזות בחבילת מצות עטופות היטב והגיש אותה לשני ה'שחקנים'. ניצוץ השמחה שהבליח מעיניהם לא נעלם מעיניו: שמחה אמיתית של יהודים החפצים לעשות רצון יוצרם. לאחר צאת השבת חזרו השניים אל ביתו ופיהם מלא תודות וברכות. הם שילמו לו את הסכום שביקש ואף קנו אצלו מצות נוספות שיספיקו להם להמשך החג. זמן רב לאחר שעזבו את ביתו, עדיין היה רבי לוי יצחק נתון תחת הרושם העז, שהותירה בקרבו הפגישה עם שני היהודים הנראים כרחוקים מיהדות, אבל מסתבר כי מים רבים לא הצליחו לכבות את שלהבת אמונתם בבוראם.

 כל ימיו היה מספר סיפור זה, כדי להמחיש עד כמה לא ניתן 'לומר פירושים' על יהודי, אפילו אם הוא נראה כאחד שכל מטרתו להתלוצץ מן המצוות. שכן אין זו אלא 'תחפושת' בעלמא…(הסיפור הובא מתוך: אתר סיפורים).

 "אהבת חברים אמיתית היא 

להרגיש מה חסר לחבר"

(ר' משה לייב מסאסוב) 

 בברכת חג שמח וכשר

סיפור חיים על אמונה צרופה

סיפור חיים על אמונה צרופה

  סיפורה של בתיה ברג (מייזליק)

השבוע שמעתי סיפור חיים של אישה מיוחדת במינה, שמה בתיה ברג, בתו של ר' לייב יהודה מזייליק ז"ל. בתיה סיפרה על חייה ברוסיה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בה איבדו הוריה שמונה ילדים. "חווית" ילדותה הייתה קשה מנשוא, הורים מבוגרים, חולי והתמודדות מול משטר זוועתי... ובכל זאת הוריה האמינו בכל ליבם כי הכל מאת ה'.. וכך חונכה. מבין חוויותיה המעידות על מסירות הנפש הגדולה לעבודת ה' (רק בכדי שנבין במה מדובר), סיפרה על כך שבכדי לא ללכת לבית הספר בשבת, הייתה קופצת בשלג יחפה ומודה לה' , מה שברור כי לאחר מכן חלתה ואף פעמיים נאלצה לעבור ניתוח שקדים וכדומה מרב חולי... גם כאשר "החרב הייתה מונחת על הצוואר", ונאלצה לצאת ללמוד בשבת... כדי לא לכתוב השתמשה בתחבולות כגון פציעת היד הכותבת ועוד...

בסיפורה שזור חוט של זהב על קשר מופלא בין המשפחה לקב"ה, וקשר הדוק חם ואוהב של המשפחה, אביה שהיווה עבודה דמות מופת, חרוט בליבה עד עצם היום הזה ובכל צעד בחייה, הולכת עפ"י מה שלמדה ממנו...

על סיפור חיים שכזה ניתן לכתוב מגילות, אך בחרתי להביא בפניכם שני סיפורים מבין רבים הממחיש את גודל האמונה של האם, הבת, וגדלות אביה, שהיווה עבורה ועדיין... דוגמא אישית לאורך כל חייה.

בתיה סיפרה על כך שאביה, "נעלם" לתקופה מהבית, באותה תקופה גזר סלטלין ימ"ש להרוג ולהעניש את "הרופאים" שנחשבו כמי שמתכננים לצאת נגד המשט, אביה אמנם לא היה רופא, אך גם הוא נתפס והושלך לכלא האכזרי. לאחר כשנתיים...הגיע חג פורים, העוני היה מנת חלקם וחברים לא היו בנמצא, כולם חששו להתחבר למשפחה שמקיימת תורה ומצוות, דבר שעלול לגרום לעונשים כבדים ומוות. בכל זאת הציעה האם לקיים את מצוות "משלוח מנות", כל אחד הגישה לשנייה עוגייה. האם והבת בכו, בתוך כך, הציעה בתיה לאמה: "כדי שנקיים את המצווה במלואה, בואי נרטיב את העוגייה בדמעות...ונשלח זאת לקב"ה, כך נקיים משלוח שתי מנות"... האם טרם הספיקה להגיב, לפתח נפתחה הדלת...ואביה נכנס והתעלף במקום כשגבו שבור... הרופא שהוזעק לא האמין כי הוא הגיע בכוחות עצמו.. שכן לא ניתן ללכת עם גב שבור אך אביה הסביר שזהו ניצחון האמונה...

אביה חי כך עוד מספר לא רב של שנים, וכך סיפורה: בוקר אחד ביקש ממנה אביה להתלוות אליו, יצאו שניהם לשייט... בשייט דיבר אביה דברים קשים על העבר ועל החיים, דברים שלא הייתה מורגלת לשמוע מפיו, לאורך כל השנים, דבריו היו רווים באמונה צרופה ובשמחה יהודית אמיתי, למרות כל הסבל והצער שהיו מנת חלקם. בתיה שאלה את אביה מדוע מדבר הוא כך על מוות, אך הוא בשלו, המשיך וביקש ממנה... כיוון שנותרה היא יחידה מבין ילדיו, להמשיך את הדרך, לשמור על הגחלת...

וכך אמר: "בתי את תהי המצבה שלי", ואין מדובר במצבה – האבן. על האבן יש רק כתובת... אלא, מצבה חיה של אמונה, דרך חיים, אהבת ה' והאדם... ובעצם כל מה שלימד אותה לאורך כל חייה.

ארבעה דברים ביקש האב מביתו, ארבע בקשות שגם אותם תיבל במשלים ותובנות. ואלו הן: למצוא חברה טובה (אמיתית, לא זו העשויה לדרדר אותך למקומות לא נכונים...) חירשות – ישנם מצבים בחיינו שעלינו להיות "חרשים" (חרשים לדברים העלולים לגרום לנו ל"ירידת מוטיבציה"...) לא להיפגע- כאשר הסביר הוא כי רק פגוע – פוגע.. ואם כן למה לנו להיפגע מפגועים? ובקשה אחרונה- שמחה! להיות בשמחה תמיד.. כפי שכתוב: "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"...

בתיה סיימה את דבריה.. בבקשה לקהל השומעות: "אנא מכן...היו אתן המצבה שלי... זכיתי והתחתנתי עם בן תורה, לומד ובעל חסד גדול, אך לא זכינו לילדים משלנו ועל כן, מבקשת אני מכן... המשיכו את הדרך, זכרו את ארבעת הבקשות... וחיו על פיהן וכך תהיו לי למצבה חיה... עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה".

מי ייתן ונזכה לממש את בקשתה של בתיה ע"י מימוש התובנות ואמונה צרופה, ייתן לה ה' עוד שנים רבות וטובות.

"מצווה גדולה להיות בשמחה, תמיד"

פורים שמח!

עדי'ה

להזכירכם/ן

ממתק 2 - לשבת

ועוד...

אגרת פורים

עוד על פורים

תפילת השמחה

 

ללקט ולברר הנקודות הטובות...(עפ"י רבי נחמן ורב אריה לוין)

ללקט ולברר הנקודות הטובות.....

רבי נחמן בתורה רפ"ב, מדבר על חשיבות מציאת הנקודה הטובה, נקודת הזכות שבכל אחד, הן האדם בתוך עצמו והן אצל אחרים, כפי שמצוי בכתביו:

"דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא. בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, רפ"ב)

עפ"י רבי נחמן,  עלינו לחפש בכל אדם את נקודת הזכות, את הטוב שבו, ובכך שנביט בטוב שבו נעלה אותו מעלה, בבחינת "ועוד מעט ואין רשע". כאשר נביט באותה נקודה ונתבונן בה היטב, הרי נראה את אותה נקודת זכות, ולא נראה את הרשע ולכן- והתבוננת על מקומו ואיננו, אותו רשע – יעלם.

הסיפור הבא, המובא על רב אריה לוין, ממחיש לנו את חשיבות מציאת הנקודה הטובה שבכל אדם: רבי אריה לוין שאל את נכדו: יש שני סוגי בני אדם, אוהבי אמת ושונאי שקר. מה ההבדל ביניהם? הרהר הנכד ואמר: איני רואה כל הבדל. נענה רבי אריה ואמר: יש הבדל ביניהם כרחוק מזרח ממערב. מי שהוא אוהב אמת, רואה בזולת את הנקודה האמיתית שבו ובעקבות זאת אוהב אותו. למחרת הוא רואה בו עוד נקודת אמת, ואוהב אותו עוד יותר. כך מתחזקת אהבתו ליהודי ככל שהוא מוצא בו עוד ועוד נקודות אמת. לעומת זה, מי שהוא שונא שקר, מזהה את נקודת השקר שביהודי השני, ומתרחק ממנו. למחרת הוא רואה בו עוד נקודת שקר ומתרחק ממנו עוד יותר, עד שלבסוף הוא שונא אותו. נמצא ששונא שקר מרבה שנאה ואילו אוהב אמת מרבה אהבה. (הסיפור מובא מתוך עלון "ע"ש אברהם אבינו", שבת כי תשא, גילון מספר 299.)

אם כן, בכל דבר ועניין כאשר אנו מביטים על 'חצי הכוס המלאה', כאשר הראייה שלנו הינה חיובית, הרי שעל ידי זאת נוכל להוסיף אהבת אחים, להוסיף זכויות. בחיי היום יום שלנו ושל הסובבים אותנו, אנו נמצאים בכל עת במצב של בחירה-לשמוח או לבכות? להמשיך או לוותר? להגיב או לשתוק? לקום או להמשיך לישון? ועוד כהנה וכהנה. (אמנם, ישנם מצבים בחיינו ש"נכפים" עלינו, אך לנו הבחירה, כיצד להתייחס למצבים אלו).

מהאמור לעיל נלמד-לחזק את הזכויות, להביט ב"חוזקות" של כל אחד, להוסיף אור במקום חשוך, לפעול מהמקום החיובי.

"זה עיקר הניגון, ללקט ולברר רוח טובה"

(רבי נחמן)

 
 להזכירכם/ן:
 ממתק לשבת- חדש
 מאגר קטעי קריאה לחודש אדר
 פורטל שו"ת הלכה אקטואלי- הלכות פורים

 כל טוב

עדי'ה

 

"עולם חסד יבנה"

"עולם חסד יבנה"

בפרשת השבוע, אנו למדים על איש החסד הגדול, אברהם אבינו ע"ה, ועל חשיבות מעשי החסד לבניין העולם (להרחבה ראו – ממתק לשבת 2 – פרשת לך-לך)

השבוע הלך לעולמו גדול הדור, מרן הרב חיים עובדיה יוסף זצוק"ל.

סיפורים רבים נשמעים על חסדיו ומעשיו, ואביא בפניכם אחד מאלו שנשלח אלי, הממחיש את רגישותו לזולת וגדולתו ומלמד אותנו על חשיבות עשיית החסד, הסבלנות וההכלה בכלל ובחינוך בפרט.

"אלישי גר כמה בתים על ידי. בחור טוב. צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים במכללה להנדסאים, במסגרת עתודה צבאית. לפני כחודש אלישי היה במילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, באוטובוס בדרך חזרה צפונה, הביתה, בחניית הביניים שבעפולה, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר, יהודי שניכר בו שמכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי. התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה. והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה. כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד. על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות. היהודי שתק. אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה. הבגדים הללו, הזקן, המגבעת - זה לא מהבית", אמר בחיוך עצוב. "הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות. מהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה. "ליד בית הורי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע, ובעיקר בשבתות. לא פעם הכדור היה עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו ניפץ את אחד הזגוגיות. שבת אחת, היינו במגרש ושיחקנו. אני הייתי אז כבן 15. בשכונה היו מכנים אותי ´עבריין´. שיחקנו ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא הרב מבית הכנסת, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני והחברים שלי נפלנו גם אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה´דוס´ הופך לצלחת מעופפת. "הרב הרים את הכובע ובא אלי למגרש. ´שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק´, שאלתי אותו אז בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: ´איפה ההורים שלך?´. אני עניתי בחוצפה: ´ההורים שלי מתו´. "הרב אמר לי ´בוא איתי´. זה היה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לבית שלו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: ´אתה רעב?´. "´מת מרעב´, אמרתי. הרב סימן לרבנית וערכו לי שולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו. "כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי ´אתה עייף?´. ´אני מת מעייפות´, אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: ´מה אתה רוצה לעשות?´. אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. ´כמה עולה סינמה?´, הוא שאל. ´לירה וחצי´, אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי ´מחר תבוא עוד פעם´. "ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות. נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי", סיים היהודי הזקן את סיפורו. "אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך - דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך". בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה, והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם."איך קראו לרב הזה?", הוא שאל. "למה אתה אומר קראו? עדיין קוראים לו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה´ בחיים", ענה לו היהודי. "ומה שמו?" - "קוראים לו הרב עובדיה יוסף".

*לעילוי נשמת פאר הדור, הרב חיים עובדיה בן גורג'יה זצ"ל.

ועוד:

לכבוד- י"א בחשון - יום פטירת רחל אימנו - "על אם הדרך".

גשם- דף מאגר מדרשים, מקורות וסיפורים בנושא.

 

 

 

 

רק להדליק את הנר...

הדלקתי נר אחד ויחיד

לו שלהבת קטנטנה אך רבת גוונים

ולפתע הופיע "אורח" בתוכי-

הארה, מחשבה, רעיון...

חייך, הביט פנימה ושאל מניין "פרנסתי"?

והסביר כי ברצונו להבין: מה מניע את עשייתי?

 "מניין הופעת?" שאלתי בלאט...

ושאלתיו: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ"?
 (יהושע ה' י"ג)-

האם מצד הקדושה הינך או שמא להיפך?

אך תשובה אַין...

ובכל זאת מצאתי עצמי לומדת איתו –

שׂחה, שואלת, עונה ומאזינה.

והנה - ממהר הוא לצאת,

"רגע חכה, לאן אתה נחפז"? שאלתיו.

"ממהר אנוכי,
מטלות מרובות נתבקשתי לעשות 

אך אל דאגה, אחזור לבקרך", הוא ענה.

לא נותרה לי ברירה כי אם ללוותו בדרכו...

הוא ביקש שאצא רק צעד קטן אחרי הפתח,

זה מספיק עבורו.

ואני... קצת היססתי.

אומנם למדתי ממנו הרבה

אך בכל זאת אינני מכירה אותו.

האם לא יסתפק בליווי עד הפתח?

מדוע מבקש שאצא?

(מבוסס על-פי הקטע הראשון בסיפורו של רבי נחמן מברסלב "בעל כנפיים" , תקס"ט א' חנוכה)

קטע זה מבוסס עפ"י סיפורו של רבי נחמן. כשאר סיפוריו, ניתן להגיע ממנו לפירושים ורעיונות בכיוונים שונים. בחרתי להביא בפניכם את הרעיון היותר פנימי, אישי של האדם. הנר עליו מדבר רבי נחמן על פי פירוש זה הינו אותו צעד קטן, מצווה קטנטנה, יוזמה חיובית שהאדם מקבל על עצמו. דבר זה כשלעצמו פותח פתח בליבו ותבונתו לקבל חידוש, הארה, מחשבה וכדומה שתביא אותו להתקדמות נוספת, לצעד נוסף. פעמים אותה הארה, מחשבה (אורח) תראה לנו כשיגעון, כמשהו לא אמיתי ואולי היפך הטוב, ועלינו לברר עם עצמנו האם אכן נקודה זו הינה חיובית ואם לאו. כדי לעשות ברור מעמיק, עלינו פעמים לצעוד מעבר ל"דלת", זאת אומרת מעבר ל'אזור הנוחות' שלנו, לוותר אולי על הרגל מסוים, לנסות לעשות משהו שלא עשינו עד כה...

"עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הוּא הַהַתְחָלָה

 כִּי כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת

מֵחֲמַת שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶפֶךְ אֶל הֶפֶךְ, 

אֲבָל אַחַר הַהַתְחָלָה

הוּא נִכְנָס מְעַט בְּהֶרְגֵּל

וְאֵין קָשֶׁה עָלָיו כָּל כָּךְ" 

(קיצור ליקוטי מוהר"ן ח"א, ס"ב, יא)

ציירה: ש. הדר

בהצלחה! 

חנוכה אורה ושמחה 

© עדי'ה הדר

הכנה לשנה טובה ומוצלחת

הכנה לשנה טובה ומוצלחת

ימים מועטים לפני יום הכיפורים אביא בפניכם שני ספורים,

האחד קראתי בכמה גרסאות ואדגיש כי לא הצלחתי למצוא אם זהו המקור ולאחר מכן נתגלגל לגרסאות אחרות, או להיפך?!

והשני, סיפור ששמעתי לפני שנים, אינני זוכרת מי סיפר וכן האם הביא זאת מסיפורי חז"ל או מנבכי לבו, ובכל זאת נראה לי כי כדאי להכירו ועל כן הסיפור השני הינו עפ"י זכרוני ובעיבוד אולי קצת שונה מהמקור, אבל הלך הרוח והנלמד ממנו בע"ה נמצא בו.

סייג נוסף וחשוב: רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן קמ"א בחלק המדבר על סיפורי מעשיות כותב כך: "דע שסיפורי מעשיות מצדיקים, היינו ממה שאירע להם, הוא דבר גדול מאוד וע"י זה נטהר מחשבתו. אבל אי אפשר לספר מעשיות של צדיקים כי אם מי שיכול להידמות עצמו להשם יתברך, דהיינו שיכול להבדיל בין אור וחושך כמו שהשם יתברך, כביכול... "גם צריך לידע איך לספר המעשה, כי בכל מעשה יש צמצום, וגם כשרוצה לטהר מחשבתו על ידי סיפור המעשה של הצדיק, נמצא שנעשה אצלו מהמעשה ומהסיפור שהוא דיבור, נעשה אצלו מחשבה, ובודאי צריך שיהיה זה הצדיק שמספר ממנו גבוה ממנו, כדי שיהיה מעשיות של אותו הצדיק, בבחינת מחשבה אצלו, על כן צריך לידע ממי לספר ואיך לספר, ואזי נטהר מחשבתו ויכול לעלות אל עולם המחשבה שזה נקרא עליית העולמות, כי המחשבה גבוהה מאוד ומי שרוצה ליכנס אל עולם המחשבה, צריך לשתוק ואפילו אם ידבר אז דיבור הגון הוא מפסיד המחשבה..."

מי יתן ונזכה להבין ולו נקודה אחת שתאיר את חיינו ודרכנו!

מנקה האורוות של המלך / סיפור חסידי

הבעל שם טוב זיע"א בא לעיר אחת קודם ראש השנה. שאל את אנשי העיר: "מי עובר כאן לפני התיבה בימים הנוראים"? אמרו לו: "רב העיר". שאל הבעל שם טוב: "כיצד הוא נוהג בתפילתו"? אמרו לו: "כל וידויים של יום הכיפורים הוא אומר בניגונים של שמחה". שלח הבעל שם טוב אחריו ושאלו: "מפני מה מזמר מר את הוידויים בשמחה"? אמר לו הרב: "עבד שמנקה חצרו של מלך מן הטינופת, אם הוא אוהב את המלך הריהו שמח מאוד בשעה שהוא מנקה את החצר מן האשפה ומזמר ניגונים של שמחה, שהרי הוא עושה נחת רוח למלך" אמר הבעש"ט: "יהי חלקי עימכם".

"וּכְבָר נֶחֱקַר אֶצְלִי שֶׁעִקַּר הַחַיּוּת עַל יְדֵי אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי וְכוּ'".

(רבי נתן עלים לתרופה ק"י)

מלך לשנה*

בארץ אחת רחוקה עד מאוד החליטו פה אחד,

כל אנשי הממלכה להחליף כל שנה

את מלכם הנבחר.

בכל שנה- נבחר מלך חדש

ואילו הקודם נאלץ לעזוב הממלכה

מבלי לקחת ולו דבר אחד למזכרת.

אמנם כל השנה נהנה המלך מכל מעדני העולם

מטעמים, פינוקים, משרתים כסף וזהב לרוב...

ויכול לעשות בארמונו ככל העולה על רוחו.

כך התחלפו מלך אחר מלך... שנים רבות.

אך יום אחד נבחר מלך מיוחד

התנהגותו נראתה שונה ומשונה עד מאוד

במקום להכניס ולצבור נכסים לארמונו,

במקום לנצל כל רגע להנאתו,

הורה המלך, לקנות לו במקום אחר דירת פאר

אך לא עבר אליה המלך,

אם כי העביר לשם כל טוב

שלח משרתיו, העביר חפצים, כסף זהב, יהלומים ועוד...

כשהגיע היום בו היה צריך לפנות מקומו,

נשאר ארמונו ערום מכל...

עזב המלך בשמחה וגיל

ופינה מקומו לבא אחריו.

ואם תשאלו חברים מדוע כה שמח? ולאן הלך?

חברו אחד ועוד אחד

ותגלו בודאי העניין.

(*עיבוד מקורי - עדי'ה הדר)

שיר- זוכרינו לחיים

 בברכת גמר חתימה טובה!

עדי'ה

"דרך מיוחדה" (או.."כולם היו בניי")

"דרך מיוחדה"

(או "כולם היו בניי")

א- "ארץ ישראל זה העניין עכשיו בדור הגאולה... ברור שצריך תורה, זה חייב ללכת ביחד, אבל זה העניין".

ב- "מה את מדברת שטויות? התורה תמיד זה העניין, ברור שגם צריך לשמור על הארץ אבל הבסיס זה התורה. אי אפשר כל היום רק לעבור מסיבוב שערים, למסלול נחל, לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות..."

א- "איך הגעת לזה...ברור שלומדים תורה אבל אפשר ללמוד גם בהרים וגם בגבעות ולא רק להתחבא במזגני הישיבה... אפילו חז"ל אמרו:" אם אין קמח אין תורה"... את לא חושבת שצריך לעבוד גם ולא להיות תלוי בתקציבים ותרומות?

ב- "מה את אומרת? באותה משנה כתוב גם: "אם אין תורה אין קמח".... אז מה בחרת רק חצי משפט?"

א- "נו בסדר, אמרתי שזה ביחד, רק הדגשתי שבדור הגאולה עניין הארץ הוא העניין!"

ג- "ארץץץ? " זה לא מגמה??????????????

ומה דיברת על סיבו"ש (סיבוב שערים) את הולכת?סבבה אני גם באה...

חוצמיזה קומי כבר מהמחשב אני צריכה לעשות לייק לחברות שלי שלא יעלבו נו יאללה...

ואל תענו לטלפפפפפפפפפפפפוןןןן... חברה שלי צריכה לצנתק.. (למי שלא מבין - לצלצל ולנתק...שיחזרו אליה כמובן)

ומה אתן רבות- תורה, עבודה, ארץ.. יאללה, חופש, שתקו קצת"...

ואני- עומדת תוהה... "בהלם קרב".. הלו, כולם היו בניי?

איך קרה שהאיזון העדין והברור לי כל כך, שמחבר עולמות, גרם לפירוד? ועוד בתוך בית אחד?

האומנם?

ואולי אין זה פירוד, אלא להיפך...

כל אחת מתחברת לשורש נשמתה, כל אחת כפי גילה והבנתה.

ואני? מה תפקידי ?

לחבר הדעות?

להביע דעה?

או אולי פשוט לשתוק ולהביט "מבחוץ" ..?

ולהתפלל.. שכל אחת תמצא את דרכה, שכל אחת תלך בדרך ה' המיוחדת רק לה.

"כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם הזה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים את לתוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות,ימצאו תיקונם במקומם אצל המסוגלים לבינינם ושיכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שם לו מלאים כול ומקיפים את כול"

      (הרב קוק- מוסר הקודש "דרך מיוחדה")

‬        

לסיכום: הן במישור הפרטי והן במישור הכללי, עלינו לזכור כי כל אחד הוא מיוחד, לכל אחד ואחת נתן ה' את הכלים והיעוד המתאימים רק לו/ לה. ותפקידנו? לחבור ולחבר, להקשיב ולהסביר, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות...

"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה

הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם

מה חובתו בעולמו

ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו

בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".

(הרמח"ל בפתיח לספרו- "מסילת ישרים")

דרך צלחה!

 ©עדי'ה הדר

*הערה חשובה- הקטע אינו מבוסס על סיטואציה ספציפית, אלא על הלך רוח...

פסק זמן... זמן ליישוב הדעת

פסק זמן... זמן ליישוב הדעת

המשחק החל...מטרת על – לנצח:
ה"מכבים" מול ה"יוונים"...
הקהל מריע..."יאלה מכביייי"
ומנגד עונים "אולה...גרייייייס..."
אחד מול אחד - רצים, רודפים, קולעים, מחטיאים... כולם מול כולם...
מישהו נמוך קומה נעמד במרכז ומסמן עם ידיו סימן האות T
ופתאום... כולם עוצרים, כל אחד חוזר לבסיסו. אין איש ממהר, אין מי שפוצה פה.

"מה קורה?" שואל דני את אביו, "למה הם עוצרים? ומה השטות הזו שאיזה מישהו שבכלל לא שייך לשחקנים, מתערב וכולם עושים מה שהוא אומר? ואבא...הוא בכלל לא אומר, הוא רק מראה להם איזה סימן לא ברור, אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאא..."
אבנר פתאום מבחין בבנו זועק לעברו ולא ממש מבין על מה ומדוע?! "מה קורה דני? מה נזכרת דווקא עכשיו לצרוח?"
"שאלתי שאלה ואתה לא עונה"... "אהה, מה שאלת?" ודני שוב חוזר על שאלתו...
"טיפשון... האיש הזה הוא השופט, הוא מחליט מי נפסל, ממנו מבקשים פסק זמן, לפעמים כי קרה משהו ולפעמים לעצור מעט שינוחו וכל קבוצה תחליט מה הלאה - איך כדאי להמשיך.
והסימן זה סימן שכולם מכירים לכן מספיק שהוא מסמן.
הוא יוצר עם ידיו סימן של האות T באנגלית בה מתחילה המילה פסק זמן = Time out הבנת?
ייאלה ממשיכים עכשיו שב בשקט...או תצעק כמוני...כל פעם שהצהובים יכניסו סל, טוב בן?"
"כן...כן ..הבנתי" ענה דני וחשב בליבו: "אז למה כשבבית אני מבקש מהם לפעמים לעצור מהעיסוקים שלהם ורוצה לשאול משהו או להגיד להם משהו שקרה לי, בדר"כ הם עונים: דני מספיק עם השטויות, אין לנו זמן, מספיק! השאלות יכולות לחכות, ואבא שולח אותי לשאול את אמא ואמא שולחת אותי לשאול את אבא"?!

(© עדי'ה הדר. תשע"ב)

 

האם שאלתם את עצמכם באמת- למה?

לאוו דווקא זה הילד ששואל ואנו לא עונים, ואין זה מחייב כלל, שמישהו אחר מבקש תשומת לב ואנו לא ממש מעניקים.

עצרו!

שאלו את עצמכם, מה טוב עשיתם בשביל עצמכם בתקופה האחרונה?

האם עצרתם את המרוץ לבדוק האם אתם בכלל רצים בדרך הנכונה?

האם לקחתם כמה דקות להבין מה היה ואיך ממשיכים מפה?

האם נתתם לעצמכם תשומת לב ולו קטנה?

האם הקשבתם למנגינת ליבכם?

המרוץ מן הסתם ימשך והימים יחלפו כפי שאומר דוד המלך :"כי גז חיש ונעופה" (תהילים צ)

ואם באמת אנו מעוניינים שיחלפו בטוב... ושיישארו לנו כוחות, בריאות ושמחה גם לסביבה- עלינו לעצור מידיי פעם...

לקחת פסק זמן {לא השוקולד:)}

להסתכל סביב, להנות מהנוף, מהחברה, מהבית, מהילדים וכו'...

להוסיף משהו לחיינו, ללמוד, להתפלל, לקרא, לקחת "אוויר לנשימה"- תרתי משמע.

ונסיים בעניין זה עם דבריו של רבי נחמן:
"צָרִיךְ לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם וְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֲרָטָה עַל מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְהִתְחָרֵט כִּי לָאו כָּל אֶחָד זוֹכֶה לְיַשֵּׁב הַדַּעַת אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם כִּי הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְחוֹלֵף וְעוֹבֵר אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ אֲפִילּוּ פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו, עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לִרְאוֹת לְיַחֵד לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם, אִם כָּךְ הוּא רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּמַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ..." (שיחות הר"ן אות מ"ז)

הצעה: תוכלו גם לעשות שימוש בסיפור כפתיח לפעילות / דיון בנושאים:
1. חנוכה וחינוך.
2. מהי התייוונות בימינו.

© עדי'ה הדר

לקריאת הממתק לשבת ראו כאן