‏הצגת רשומות עם תוויות אימון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אימון. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 3 בינואר 2018

הולכת לאיבוד...


הולכת לאיבוד...
ר' נחמן סיפר על בת מלך שאבדה... (לסיפור לחץ כאן) ותיאר כיצד המשנה למלך חיפש אחריה שנים רבות...
 "עד שמצאה" ...
מה קורה כאשר אותה בת אבודה (או בן אבוד), היא לא אחרת מאשר בתך?
בהנחה שאתה ה"מלך" בסיפור, מי יעזוב את "בית המלך" ויחפש אותה?
האם יש לך בכלל מישהו אחר שיעשה את השליחות ברצון?
האם אכן הוא מסוגל למצוא אותה במדבריות וב"לא טוב"?
כיצד אתה כ"מלך" או יותר נכון כ"אב"... תתנהג על מנת להצילה?
ומה אם כאשר תמצאנה... היא לא תרצה לשוב?
שאלות אלו לצערנו אינן רחוקות מהמציאות. מציאות בה נערים ונערות... שלנו... (הורים, מחנכים, מטפלים וכו') "בורחים" לנו מבין הידיים, ואין אני מדברת על אלו שהוריהם "ויתרו" עליהם מהסיבה של "מה יגידו", אלא על אלו שבכל כוחם מנסים להעניק, לתמוך, להסביר, לתת תמיכה, "לעצום עין" כשאין ברירה.
על אלו המתפללים יום-יום ואינם "מדלגים" על כל דרך אפשרית לנסות ולהציל... ובכל זאת... נראה לנו שהמדבר כה גדול, שהדרך לא תגיע לסופה וח"ו נאבד אותם לעד.
מילות נחמה נמצאות גם כן בסיפורו של ר' נחמן.
כבר בתחילת הסיפור כתב "עד שמצאה", גילה לנו ר' נחמן שבסוף למרות כל התלאות, מצא אותה (1) 
ובסוף הסיפור חזר שוב ואמר – ומצאה... אך איך מצאה? זאת לא סיפר..
מדוע? כיוון שאיך מצאה זהו כבר הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו... לכל אדם יש את הדרך שלו, שביל משלו, לכל נער/ נערה ננסה להגיע לפי דרכו/ דרכה...
ועיקר המסר - סבלנות... תהליך... פעמים לוקח ימים ספורים ופעמים חודשים ואף שנים.
ובעז"ה ימצאו כל נער ונערה את דרכם... עלינו לזכור כי מדובר במעגל (2)
אף אם נראים הם כרחוקים ומתרחקים... הדרך תוביל אותם אי"ה ובעזרת תמיכה נכונה, חזרה אלינו... הביתה. אל דרך המלך "גם כי יזקין לא יסור ממנה". 

(1). יש ויתרגמו את הסיפור ממקום קבלי, או ממקום רוחני אישי... אך אנו מביטים כעת ממקום של אנשי חינוך והורים...
(2) "התשובה היא תנועת מעגל. כאשר נמצאים במעגל גדול, דומה, לפרקים, כי מתרחקים והולכים מנקודת המוצא, אך למעשה הולכים וקרבים אליה"... (על התשובה, עמ' 60-59).


בברכת חורף בריא!
עדי'ה



יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

הרוח נושבת...

הרוח נושבת ... 
(H.E. Luccock)
יש והרוח נעה ב"שאנטי",
לאט, בנעימות – מביעה חמימות.
ויש והיא נעה ב"אנטי",
כנגד התנועה, סוערת - פורצת גבולות.
יש רוח מזרחית ויש רוח צפונית
ויש והרוחות מגיעות ממערב או דרום.
יש רוח שטות ורוח טובה,
אורך רוח וקור רוח
הרוח החיה ורוח הקודש
ועוד כהנה וכהנה רוחות...
ויש רוח אחרת,
והיא הרוח המחברת,
הרוח המניעה, שמאחדת את הפרטים.
הרוח שאיתה נוכל לנוע קדימה,
הרוח שבעזרתה נוכל לגבור על כל מעכב,
או גורם מפריע.
רוח היחידה, כן... רוח הצוות.
הרוח שתאפשר את ההצלחה,
שתשיג את ה"בלתי אפשרי",
שתניף את הכלל והפרט,
שבזכותה נוכל לפרוח
ובעיקר שתשפר את מצב-הרוח!!


זכור! 
"אם תעשה כל שביכולתך למען הקבוצה, 
 תמיד תעשה משהו טוב גם לעצמך" 
 (פט ריילי)



יום חמישי, 1 בספטמבר 2016

מעט על התבוננות... (או התבוננות רפלקטיבית)

מעט על התבוננות... 
(או התבוננות רפלקטיבית) 
בעבדותנו החינוכית התבוננות היא כלי נצרך, הן לנו כמשפיעים והן לתלמידינו כמושפעים.  ההתבוננות נותנת לנו את הפרופורציה הנכונה כלפי העבר "מבט לאחור" ועם הפנים לעתיד. 
כדברי גארדנר: "אחת התכונות החשובות ביותר, והמוזנחות ביותר, של הצמיחה האינטלקטואלית היא יכולתו של האדם לקחת צעד אחורה מעבודתו שלו, ולפקח על יעדיו, לאמוד את שיעור ההתקדמות שנעשתה, להעריך איך ניתן לתקן את הנתיב המשוער, איך ניתן להשתמש בידע שנקנה בכיתה או מאחרים וכו'..." (הווארד גארדנר, אינטליגנציות מרובות התיאוריה הלכה למעשה) 
 עוד על המורה הרפלקטיבי מציין זילברשטיין כך: "מורה רפלקטיבי, כל הווייתו המקצועית והאנושית בסימן החשיבה הרפלקטיבית. אם תאב הוא להתקדם וליצור את הידע המקצועי שלו ולמלא את יעדיו כמורה רפלקטיבי, החשיבה הרפלקטיבית הופכת להיות לחם חוקו". (זילברשטיין, רפלקציה בהוראה) 
 ההתבוננות אינה "המצאת" הדור, אלא מצויה מקדמת דנא במקורותינו, 
למשל: רמח"ל בספרו 'דרך עץ חיים' כתב כך: 
"הנה על כן חוב הוא מוטל על האדם לשים עצמו להתבונן, כי אם אינו מתבונן ומחשב, הנה לא תבוא חכמה לבקש אותו, ונשאר בחושך בלא ידיעה, והולך בדרכי ההבל ובאפלה"... 
 בתהלים נ, כ"ג, נאמר: 
"ושם דרך אראנו בישע אלוקים". 
"ושם דרך – המשים דרכו, רוצה לומר שלא יעשה מעשיו בדרך מקרה והזדמנות, אבל ישים עיניו וליבו על דרכו להבין הטובה היא אם רעה" (מצודת דוד, שם). 
 ניתן לסכם כך: התבוננות מאפשרת ראיה רחבה או "קריאת" המצב באופן שלם. ויותר מזה: התבוננות משמעה "שמיעת הקול הפנימי" של המתבונן, והיא תלויה כמובן ברצון שלנו לקדם ולהתקדם. 
 כדברי הרב קוק: 
"אם תרצה, בן אדם, 
 הסתכל באור השכינה בכל היקום, 
הסתכל בעדן החיים השמימיים, 
איך הם מתפלשים בכל פינה וזווית שבחיים הרוחניים והחומריים, 
שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך. 
התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלוהות שלהם, 
לא בתור איזה תוכנית כהה, שממרחקים מציגים נגד עיניך, 
כי אם דע את המציאות שאתה חי בה. 
דע את עצמך ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב. 
מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, 
את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם. 
עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, 
כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך. 
דרוש אותם, וימצאו לך מיד.” 
(אורות הקודש, א, ירושלים תשכ"ג, עמ' פג.) 

 בברכת: 
חודש טוב 
ושנת לימודים פורייה ומוצלחת! 
עדי'ה.

יום שבת, 14 במאי 2016

בשבילי החיים

בשבילי החיים

בשבילי החיים צועדים אנו.
פעמים השבילים נראים לנו רחבים וארוכים,
משל היינו בני אלמוות.
פעמים נראים לנו צפופים וקצרים,
כמאמר דוד המלך:
"כי גז חיש ונעופה".

יש ויאמרו כי השביל כבר נסלל עוד טרם אדם נולד,
ויש ויגידו כי לא כך הדבר, אלא אנו סוללים את דרכנו.
וכולם מסכימים כי כך או כך,
התייחסותנו לדרך היא היא החשובה.
ובתוך הטלטלות, המהמורות, העליות והירידות,
יש לנו את הבחירות...
כאלו הנראים מזעריים וחסרי משמעות
וכאלו המשולים ל"פילים" מבהילים...

ובכל העת אנו תוהים, האם בחרנו נכון?
האם זו הדרך הכי טובה עבורנו?
ומה אם טעיתי "ואלך לאיבוד" בשביל שאינו מוכר?
והקושי להחליט פעמים קשה מנשוא,
וגם כשלכאורה החלטנו, הפחד... מבצבץ ועולה.

בשבילי החיים צועדים אנו,
חולמים, כמהים, מבקשים רק טוב.
מה צופן העתיד? זאת לא נדע.
נישא תפילה לממלא כל עלמין:
זכה נא אותנו במתנת חינם-
עזרנו נא אך הפעם הזאת
אחוז בידינו לבל ניפול
שלח ברכה והצלחה בכל אשר נבחר
עשה רצוננו כרצונך,
כל העת בדרך העולה אל ההר.

בברכת:
דרך צלחה!



יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

"ושוב הולך אני" (או מהסוף להתחלה...)

"ושוב הולך אני" (או מהסוף להתחלה... )

ושוב הולך אני אל עבר היעד,
ואוסף בדרכי אבני דרך קטנים.
אבני גיר, אבני גביש,
ואבני חן קטנטנים.

דורך אני על חצץ מידיי פעם,
ורגליי מנסות להתרגל לגבשושיות.
פעמים התחושה שהנה... מועד אני הפעם,
ופעמים חש, כי דווקא הם אלו המרגליות.

ומביט אני אל עבר המטרה,
ותוהה האם זוהי מטרת העל?
או שמא עוד תחנה,
בדרך לכבוש את פסגת ההר?

הולך ימים ולילות,
שוחה בימים ובנהרות.
משתמש בכל משאב שנראה לי כמתאים,
ומתפלל את החזון להגשים.

והנה עוד רגע ואעפיל מעלה,
והנה עוד מעט, אגיע אל היעד הנכסף.
ותוהה האם אכן הגעתי? זהו? נגמר?
ואולי הדרך בה הולך אני, היא העיקר?

ושוב יוצא אני לדרך, העולה אל ההר...

שנה טובה וברוכה,







עדי'ה. ערה"ש תשע"ו.



יום חמישי, 13 בפברואר 2014

ללקט ולברר הנקודות הטובות...(עפ"י רבי נחמן ורב אריה לוין)

ללקט ולברר הנקודות הטובות.....
רבי נחמן בתורה רפ"ב, מדבר על חשיבות מציאת הנקודה הטובה, נקודת הזכות שבכל אחד, הן האדם בתוך עצמו והן אצל אחרים, כפי שמצוי בכתביו:
"דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא. בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, רפ"ב)
עפ"י רבי נחמן,  עלינו לחפש בכל אדם את נקודת הזכות, את הטוב שבו, ובכך שנביט בטוב שבו נעלה אותו מעלה, בבחינת "ועוד מעט ואין רשע". כאשר נביט באותה נקודה ונתבונן בה היטב, הרי נראה את אותה נקודת זכות, ולא נראה את הרשע ולכן- והתבוננת על מקומו ואיננו, אותו רשע – יעלם.
הסיפור הבא, המובא על רב אריה לוין, ממחיש לנו את חשיבות מציאת הנקודה הטובה שבכל אדם: רבי אריה לוין שאל את נכדו: יש שני סוגי בני אדם, אוהבי אמת ושונאי שקר. מה ההבדל ביניהם? הרהר הנכד ואמר: איני רואה כל הבדל. נענה רבי אריה ואמר: יש הבדל ביניהם כרחוק מזרח ממערב. מי שהוא אוהב אמת, רואה בזולת את הנקודה האמיתית שבו ובעקבות זאת אוהב אותו. למחרת הוא רואה בו עוד נקודת אמת, ואוהב אותו עוד יותר. כך מתחזקת אהבתו ליהודי ככל שהוא מוצא בו עוד ועוד נקודות אמת. לעומת זה, מי שהוא שונא שקר, מזהה את נקודת השקר שביהודי השני, ומתרחק ממנו. למחרת הוא רואה בו עוד נקודת שקר ומתרחק ממנו עוד יותר, עד שלבסוף הוא שונא אותו. נמצא ששונא שקר מרבה שנאה ואילו אוהב אמת מרבה אהבה. (הסיפור מובא מתוך עלון "ע"ש אברהם אבינו", שבת כי תשא, גילון מספר 299.)
אם כן, בכל דבר ועניין כאשר אנו מביטים על 'חצי הכוס המלאה', כאשר הראייה שלנו הינה חיובית, הרי שעל ידי זאת נוכל להוסיף אהבת אחים, להוסיף זכויות. בחיי היום יום שלנו ושל הסובבים אותנו, אנו נמצאים בכל עת במצב של בחירה-לשמוח או לבכות? להמשיך או לוותר? להגיב או לשתוק? לקום או להמשיך לישון? ועוד כהנה וכהנה. (אמנם, ישנם מצבים בחיינו ש"נכפים" עלינו, אך לנו הבחירה, כיצד להתייחס למצבים אלו).
מהאמור לעיל נלמד-לחזק את הזכויות, להביט ב"חוזקות" של כל אחד, להוסיף אור במקום חשוך, לפעול מהמקום החיובי.
"זה עיקר הניגון, ללקט ולברר רוח טובה"
(רבי נחמן)
 
 להזכירכם/ן:
 ממתק לשבת- חדש
 מאגר קטעי קריאה לחודש אדר
 פורטל שו"ת הלכה אקטואלי- הלכות פורים
 כל טוב
עדי'ה

 

יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

"תהיינה אוזניך, קשובות"...

"תהיינה אוזניך, קשובות"*...

האם אנו באמת מקשיבים? לאחר? לעצמנו?
נראה שלכל אחד מאיתנו ישנו רצון טוב להקשיב לשני, אך פעמים רבות אין זו הקשבה אמיתית, אנו שומעים מה שאנו רוצים לשמוע, או מפסיקים להקשיב כאשר השני מעלה דברים שאינם תואמים לרוחנו... פעמים אינספור נראים אנו כמקשיבים, אך כל מה שהשני אומר עובר אצלנו לפסים אישיים שלנו: "כן, גם לי זה קרה", "אני יודע מה אתה מתכוון הייתי במצב כזה"... וכן הלאה.
עצרו! שאלו עצמכם: האם באמת השני מעוניין לדעת שגם לכם זה קרה? האם באמת מה שעברתם אתם דומה בדיוק למה ששמעתם? אולי הוא פשוט מעניין שתקשיבו?! בלי דעה, בלי לשפוט, ואפילו בלי להעלות רעיונות...?!
ויש שאף לעצמם אינם מצליחים להקשיב, אלא מתנהלים על פי רצון הסביבה, החברה, ואולי לפי מה שנראה להם בדמיונם כי לזאת מצפים מהם... מבלי לעצור לרגע ולשאול: האם אכן אני במקום הנכון?!
 
על ההקשבה:
"אני מנסה להתבונן בבני אדם כפי שאני מתבונן בשקיעת חמה, למשל, ואני מגלה שאנשים יכולים להיות נפלאים בדרך כלל, לא פחות משקיעת חמה נהדרת. כשאני מתבונן בשקיעה יפה, אני לא מנסה למתוח עליה ביקורת. אני צופה במחזה השקיעה ביראת כבוד, כפי שהיא מתגלה לעיני. אני מרגיש התעלות אם אני מסוגל להתבונן באנשים ולאהוב אותם כפי שהם מתגלים! כך הם פורחים ומפתחים את המיוחד במינו שבאישיותם. כאשר אני מקבל את האדם כפי שהוא, אני מסוגל אז להקשיב לו בכנות, אני מסוגל לשמוע את הדברים שנאמרים, ולהקשיב גם לדברים שמאחוריהם. אני מגלה שקיים איזה חוק פסיכולוגי אוניברסלי המסודר בצורה מעוררת כבוד. מאחורי מילים בלתי חשובות לכאורה, אני שומע לפעמים זעקת אנוש עמוקה, צעקה דוממת, המונחת קבורה ובלתי ידועה, הרחק מתחת לפני השטח. אני חש בדברים שהוא מפחד להביע בקול רם, ובכל זאת משתוקק להעביר אלי. אם הצלחתי לקלוט את הדברים, אני מבחין במבט של הבנה בעיניו. אני רואה אותו משתחרר, מסתער קדימה בתחושה מחודשת של חופש, היה זה כאילו היה אומר: "תודה לאל! מישהו שמע אותי, מישהו יידע מה פירוש להיות אני". כמו אסיר בבור, המקיש על הקיר יום אחרי יום בסימני מורס: "האם מישהו שומע אותי? האם ישנו מישהו שם? האם מישהו מסוגל לשמוע אותי?" ויום אחד מתרחש הנס. הוא קולט הקשות חולשות ומאותתות: כן!!! - במחשבה הפשוטה הזאת הוא משתחרר מבדידותו, הוא נעשה שוב בן אנוש. הבט באדם שבקרבתך. הוא מחייך לעתים, עליז לעתים, כועס לעתים או עצוב. לא מן הנמנע שהוא שקוע בבור כלא. אם תקשיב לו עם ישותך, עם כל נשמתך, אולי יהיה ביכולתך לקלוט את השדר הרפה הבוקע מבור הכלא. רק אם תקשיב בכנות, תצליח לשחרר אותו מבור הכלא שלו אל עולם מלא שמש וחמימות אנושית". (קרל רוג'רס)
 
רעיונות ליצירת תרבות הקשבה בבית הספר:
מעגלי שיח, שיחה אישית (יזומה, מזדמנת), מורה מלווה, תלמידים מקשיבים לתלמידים, מחברת קשר מורה-תלמיד, תיבת הצעות וכדומה.
 
וקצת לפני סיום...
"מספרים על הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לר' אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם? מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד". ענה לו ר' אריה: "אני לא עושה להם שום דבר, אני רק מקשיב להם..." (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?" מאת דוד בן יוסף)
 
עוד על הקשבה:
 
*(על פי תהילים קל, ב)

יום חמישי, 18 באפריל 2013

"בקש שלום ורדפהו"

"בקש שלום ורדפהו"
 
"צריך לבקש שלום...
שיהיה שלום בין ישראל...
ולאהוב את חבריו...
וישתדל לדונו לכף זכות ולמצוא בו טוב...
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, ל"ג)

כמה פעמים אנו נתקלים בהתנהגויות או אמירות פוגעות ומיד מתמלא לבנו בכעס על הזולת, על שהתנהג כלפינו כך.
תחושה זו מביאה אותנו, לא אחת, לתגובת-נגד פוגענית לא פחות, ואף יותר.
אך מה אם במקרים מעין אנו, נשמע חרפתנו ולא נגיב, אמור:"הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים"... (שבת פ"ח)
 ****
מסופר על רבי פנחס מקוריץ ותלמידיו, שכל אימת שנתגלגלה שיחה על רשעים ואויבים*, היו נוהגים להסתמך על העצה של הבעש"ט שנתן לאיש אחד, אשר בנו יצא לתרבות רעה: שיאהב אותו יותר! "כשרואה אתה", אמרו, "שאחד שונא אותך וגורם לך רעה, עליך להתחזק ולאהוב אותו יותר מאשר מקודם לכן. בזה לבדו תוכל להחזירו בתשובה. כי כלל ישראל הוא מרכבה לקדושה. אם אהבה ואחדות ביניהם, שורה עליהם השכינה וכל הקדושה. אבל אם יש פירוש חס ושלום, מיד נעשית פרצה ומקום פנוי, והקדושה נופלת בתוך הקליפה. וכן אם חברך מתרחק ממך צריך אתה להתקרב אליו יותר מאשר מקודם לכן, כדי למלא את הפרצה".
****
על כן,
נדון את "הפוגע", את השני לכף זכות,
שמא, הגיב כפי שהגיב שלא ביישוב הדעת...
ונסלח! נסלח לו באמת,
נחליף את הצביטה בלב לשמחת הלב
וניקח עוד צעד...
נפנים בליבנו כי אולי אותה צביטה באה להרים אותנו בעבודת המידות שלנו בעבודת ה',
בעליה מדרגה לדרגה...
ונתקדם עוד טיפה...
נודה! נודה לו באמת,
שהיה שליח לעורר בנו משהו,
לעורר את מחשבתנו, לקדם אותנו עוד לצעד בדרך העולה אל ההר.
ובצעד קטן – גדול, נעלה ונתעלה...
ונעניק! נעניק לו באמת,
נביע את אהבתנו,
את הערכתנו, למרות הכל ואף- על- פי.
כיוון שכשהאדם נותן ומעניק מעצמו,
רק אז מתנקה ליבו באמת ובתמים ויכול הוא להביט בשני, ללא משוא פנים.
ו"במידה שבה אדם מודד, בה מודדין לו". (מ.סוטה, א', ז')
"גדול כוחו של המקבל תוכחה
מכוחו של המוכיח.
כי מי שהשפיל עצמו לקבל את התוכחה
עליו נאמר: מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"
(רבי פנחס מקוריץ)
 
*ק"ו שאין מדובר ברשעים או שונאים.
 


יום רביעי, 9 בינואר 2013

קצת לפני הבחירות... "ובחרת בחיים"...

קצת לפני הבחירות...
"ובחרת בחיים"...
בימים אלו של "לפני הבחירות", עלינו ללמוד את עניין הבחירה בכלל ובחירה ב"חיים" בפרט...
כולם מדברים, דנים ומתווכחים מי טוב יותר? מי אמין יותר?
איזו מפלגה אכן מביעה את האידיאולוגיה שלנו והאם היא אכן תקיים את ה"מצע" שהיא טורחת לפרסם בכל אתר ואתר (תרתי משמע).
והנה בא רבי נחמן ומביא לנו עיקר אחד פשוט וחשוב עד מאוד בעניין הבחירה...
" ... וְדַע, שֶׁזֶּה עִקַּר כּחַ הַבְּחִירָה כָּל זְמַן שֶׁהַשֵּׂכֶל אֵין כָּל כָּךְ גָּדוֹל לְהָבִין הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה. אֲזַי כּחַ הַבְּחִירָה עַל מְקוֹמוֹ, כִּי יֵשׁ בְּיָדוֹ כּחַ לִבְחֹר הַחַיִּים אוֹ הִפּוּכוֹ, אֲבָל כְּשֶׁיִּכְנס הַמַּקִּיף הַזֶּה לִפְנִים וְאָז יִתְגַּדֵּל הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי וְיִתְגַּלֶּה לָאֱנוֹשִׁי הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה אָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה, כִּי אָז עַל יְדֵי גִדּוּלוֹ שֶׁל הַשֵּׂכֶל יֵצֵא מִגֶּדֶר הָאֱנוֹשִׁי וְיַעֲלֶה לְגֶדֶר מַלְאָךְ וְאָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה וְזֶה זֶה עִקַּר כּחַ הַבְּחִירָה זֶה שֶׁאֵין יוֹדֵעַ הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה"... (ליקוטי מוהר"ן ח"א תודה כ"א, ד.)
עפ"י דבריו כאן, כל עוד שטרם השגנו את עניין הידיעה- ידיעת ה' בשלמותו, אזי יש בנו את כוח הבחירה. אבל כאשר "יגדל" השכל ויעלה לדרגת "מלאך" תתבטל הבחירה... מכאן שבחירה יכולה להיות רק כשאינך מבין מספיק מה עומד לפניך ואתה שוקל "רווח והפסד". או שאתה מבין כי אינך מבין, כמו שאומר רבי נחמן: "תכלית הידיעה שלא נדע" (שבחי הר"ן, סדר הנסיעה ל"ה, עמ' 10).
אבל אם תדע בוודאות גמורה (בדבריו מדבר כמובן בעניין ידיעת ה') הרי שלא באמת תוכל לבחור. וזאת כיוון, שיהיה ברור לך מעל לכל צל של ספק- מציאות ה' ובמילא תבחר בה', אולם אין זו בחירה. עלינו לזכור שדרגה זו שייכת רק ל"מלאך". ועל כן בעולמנו אנו, עולם העשייה, יישאר עניין זה בגדר "מקיף" כדי שתהיה אפשרות שווה לבחור...
מה עניין בחירה זו לענייננו? אכן, ישנה חשיבות רבה להיות שותפים בבחירות, אך עלינו לזכור, שהממשלה היא ה"פנים" (בשני המובנים- פרצוף, ופנימיות) שלנו- שלנו כעם, שלנו כפרט. לא משנה אם יעלה זה או אחר, בסופו של דבר, התנהלותו תהיה בהתאם לתוכנית גדולה יותר והרבה מעבר להשגה השכלית שלנו...
אך אין זה פוטר אותנו מהעשייה, נהפוך הוא, עלינו לעלות כל יום "מדרגה לדרגה"...
עלינו להיות חברותיים יותר, אוהבים יותר, שמחים יותר, קשובים יותר, ובמילה אחת- מאוחדים.
עלינו להיות שותפים בפועל עם הקב"ה, כפי שנתבקש כבר האדם הראשון עוד בהיותו בגן עדן: "לעובדה ולשומרה" (עפ"י בראשית). כדי להעלות את עם ישראל למקומו הראוי, כדי להחזיר את החן של עם ישראל (עפ"י רבי נחמן ליקוטי מוהר"ן תורה א).
וכידוע, אחת הדרכים הטובות ביותר להתקדם... היא תפילה...
"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם צַר לִי מְאד. מַר לִי מְאד אָמַרְתִּי "וִיהִי מָה אָרוּצָה" דְבָרַי לְפָנֶיךָ, "אָשִׂיחָה וְיִרְוַח לִי" אוּלַי יָחוֹס אוּלַי יְרַחֵם "אוּלַי יֵרֶא ה' בְּעָנְיִי" וּמֵאֶרֶץ אֲדַבֵּר וּמֵעָפָר אִמְרָתִי אֲצַפְצֵף "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן אוּלַי יְרַחֵם כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכּל, לָרָעִים וְלַטּוֹבִים, וּבְוַדַּאי אַתָּה יָכוֹל לִמְצוֹא בִדְבָרַי גַּם כֵּן אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּהֶעְלֵם וּבְהֶסְתֵּר גָּדוֹל וּבְתַכְלִית הַמִּעוּט וּבְהַעְלָמָה גְדוֹלָה עַד שֶׁאֵינָן רְאוּיִים דִּבּוּרַי לִהְיוֹתָם נִשְׁמָעִים וְנִתְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַסְתָּרַת מְעַט הַטּוֹב הַזֶּה שֶׁנֶּעֶלְמוּ בָהֶם אַף עַל פִּי כֵן אַתָּה רַב חֶסֶד וּמַרְבֶּה לְהֵטִיב, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית, וְאַתָּה יָכל בְּחַסְדְּךָ הַגָּדוֹל לְגַלּוֹת גַּם מְעַט הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בִּדְבָרַי כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ רִבּוֹנוֹ דְעָלְמָא כּלָּא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁפָּגַמְתִּי נֶגְדְּךָ הַרְבֵּה, חָטָאתִי עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ מִנְּעוּרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, אַף עַל פִּי כֵן כַּוָּנָתִי בִּדְבָרַי לְטוֹבָה כִּי אֲנִי כוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק וְחָפֵץ וּמִתְגַּעְגֵּעַ בֶּאֱמֶת לַעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת שֶׁאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לָסוּר מֵרָע לְגַמְרֵי וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב. בְּעֵינֶיךָ תָמִיד וְאִם אָמְנָם מַעֲשַׂי אֵינָם נָאִים כְּלָל, עִם כָּל זֶה, דִּבְרֵי בַּקָּשׁוֹתַי וּתְחִנּוֹתַי הֵם בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְאַתָּה לִמַּדְתָּנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ תָּמִיד עַל כָּל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִין לְהִתְקָרְבוּת לַעֲבוֹדַת ה' בֶּאֱמֶת כִּי אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ בְּחִירָה לִבְחוֹר בַּטּוֹב וְלִמְאס בָּרָע, אַף עַל פִּי כֵן, מוֹעִיל תְפִילָּה וְתַחֲנוּנִים עַל זֶה בְעַצְמוֹ, שֶׁתַּטֶּה לְבָבֵנוּ אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וְתָכף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ וְתַעֲזר לָנוּ וְתַכְרִיחַ אוֹתָנוּ לַעֲזב דֶּרֶךְ רֶשַׁע, וְלֶאֱחֹז בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים וּבֶאֱמֶת אֵין לִי שׁוּם תִּקְוָה כִּי אִם עַל זֶה, עַל תְפִילָּה וְתַחֲנוּנִים וְשַׁוְעָה וּצְעָקָה וּזְעָקָה אֵלֶיךָ שֶׁתְּקָרְבֵנִי בְרַחֲמֶיךָ לַעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת, וְתָכף אֶת יִצְרִי וְתַכְנִיעַ וּתְשַׁבֵּר אֶת תַּאֲוָתִי, וְתַעֲשֶׂה עִמִּי כַּחֲסָדֶיךָ, בְּאפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לָסוּר מֵרָע לְגַמְרֵי וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ תָמִיד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". (רבי נתן, ליקוטי תפילות ח"א, תפילה תל"א)
 "ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את-עמך, להבין, בין-טוב לרע"
(מלכים א, פרק פרק ג, 9) 
 חורף טוב ובריא! 
עדי'ה הדר

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

רק להדליק את הנר...
הדלקתי נר אחד ויחיד
לו שלהבת קטנטנה אך רבת גוונים
ולפתע הופיע "אורח" בתוכי-
הארה, מחשבה, רעיון...
חייך, הביט פנימה ושאל מניין "פרנסתי"?
והסביר כי ברצונו להבין: מה מניע את עשייתי?
 "מניין הופעת?" שאלתי בלאט...
ושאלתיו: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ"?
 (יהושע ה' י"ג)-
האם מצד הקדושה הינך או שמא להיפך?
אך תשובה אַין...
ובכל זאת מצאתי עצמי לומדת איתו –
שׂחה, שואלת, עונה ומאזינה.
והנה - ממהר הוא לצאת,
"רגע חכה, לאן אתה נחפז"? שאלתיו.
"ממהר אנוכי,
מטלות מרובות נתבקשתי לעשות 
אך אל דאגה, אחזור לבקרך", הוא ענה.
לא נותרה לי ברירה כי אם ללוותו בדרכו...
הוא ביקש שאצא רק צעד קטן אחרי הפתח,
זה מספיק עבורו.
ואני... קצת היססתי.
אומנם למדתי ממנו הרבה
אך בכל זאת אינני מכירה אותו.
האם לא יסתפק בליווי עד הפתח?
מדוע מבקש שאצא?
(מבוסס על-פי הקטע הראשון בסיפורו של רבי נחמן מברסלב "בעל כנפיים" , תקס"ט א' חנוכה)

קטע זה מבוסס עפ"י סיפורו של רבי נחמן. כשאר סיפוריו, ניתן להגיע ממנו לפירושים ורעיונות בכיוונים שונים. בחרתי להביא בפניכם את הרעיון היותר פנימי, אישי של האדם. הנר עליו מדבר רבי נחמן על פי פירוש זה הינו אותו צעד קטן, מצווה קטנטנה, יוזמה חיובית שהאדם מקבל על עצמו. דבר זה כשלעצמו פותח פתח בליבו ותבונתו לקבל חידוש, הארה, מחשבה וכדומה שתביא אותו להתקדמות נוספת, לצעד נוסף. פעמים אותה הארה, מחשבה (אורח) תראה לנו כשיגעון, כמשהו לא אמיתי ואולי היפך הטוב, ועלינו לברר עם עצמנו האם אכן נקודה זו הינה חיובית ואם לאו. כדי לעשות ברור מעמיק, עלינו פעמים לצעוד מעבר ל"דלת", זאת אומרת מעבר ל'אזור הנוחות' שלנו, לוותר אולי על הרגל מסוים, לנסות לעשות משהו שלא עשינו עד כה...
"עִקַּר כָּל הַדְּבָרִים הוּא הַהַתְחָלָה
 כִּי כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת
מֵחֲמַת שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶפֶךְ אֶל הֶפֶךְ, 
אֲבָל אַחַר הַהַתְחָלָה
הוּא נִכְנָס מְעַט בְּהֶרְגֵּל
וְאֵין קָשֶׁה עָלָיו כָּל כָּךְ" 
(קיצור ליקוטי מוהר"ן ח"א, ס"ב, יא)
ציירה: ש. הדר

בהצלחה! 
חנוכה אורה ושמחה 
© עדי'ה הדר

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

"מודה אני לפניך"...


"מודה אני לפניך"...
אל עמקי נשמתי ירדתי
לחפש את הדרך העולה אל ההר,
פקחתי עיניי בכל מאודי
התאמצתי לראות, אולי אבחין בדבר.
וככל שהשתדלתי יותר, 
כך נראתה לי הדרך יותר ארוכה
בכל צעד קדימה, האופק התרחק לכאורה... 
הכיצד יתכן ששוכנת לה פנימה
נשמה עם שלהבת י-ה'
ואני לא ממש מצליחה, 
להבחין בה, לראות אותה?

החלטתי לנסות בדרך אחרת
דרך שונה על פניה,
אנסה להאזין, להקשיב לה, 
אולי אתוודַע לצליליה?!
הטיתי אוזן ואפילו שתיים
חיפשתי את מיתר חיי,
תחילה הופיעו רעשים לא ברורים
עמומים יותר מדי,
יש כאלו שהפרו את שלוותי
ויש שכמעט ערערו את ביטחוני.
אך עצרתי לרגע ליישב דעתי
והרהרתי לי על כל הקורות אותי...
קבלתי על עצמי לא לוותר
ובחרתי לצרף ראיה עם שמיעה
פקחתי שוב עיניי
אך הפעם הייתה ברורה לי המטרה.
והקשבתי היטב, לכל הרחשים
והנה עלו להם צלילים טהורים
האירו עיניי ופתחו את ליבי...
מודה אני לפניך...על נשמה טהורה שנתת בי.
שנזכה ל: "והאר עינינו בתורתך... 
ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך"
© עדי'ה הדר 

*נכתב בעקבות סיפורו של רבי נחמן מעשה מאבדת בת מלך וניגונו של הרב יצחק גינזבורג "טל ילדות".

יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

התמודדות עם "הפסקות חשמל"...

התמודדות עם "הפסקות חשמל"...
בשבוע האחרון, עת החלו מעט רוחות לנשב, חווינו הפסקות חשמל בזו אחר זו.
חלקן לדקה-שתיים ואחת למספר שעות...
ומה גרם להפסקה כה ארוכה? ובכן התשובה היא... עץ!
עץ "מת", ללא שורשים, שמעט רוח הצליחה להפילו ארצה.
בשכונתנו דווקא הילדים החליטו להפר את השקט, ובתוך האפילה עמדו במרפסות והחלו... לשיר!
אלו התחילו: "ושמחת בחגך"...ואחרים ענו והמשיכו: "והיית אך שמח"...
אנו הגדולים, כמובן נהננו לשמוע את הילדים, אך חיפשנו יותר פרקטיקה:
יש מי שהתקשר לחברת החשמל,
יש מי שהדליק נר או פנס,
ויש מי שהיה מוכן מראש – והגנרטור שלו החל לפעול עם תחילת ההפסקה...
ואתם הקוראים ודאי שואלים עצמכם: "מה חשבה זו לעצמה שעוסקת היא בעצים וחשמל"?
ובכן במבט מעמיק, ניתן לעניות דעתי ללמוד מסיפור זה שיעור באמונה:
כי גם בחיינו הרי עלולות לחול לעיתים "הפסקות חשמל"...
הנה אך יצאנו מחגי תשרי מוארים באור גדול,
ונכנסים אנו לימי החורף והשגרה.
האם לקחנו מאותו האור ושמרנו אותו לעיתים של "הפסקות-חשמל" רוחניות?
האם אנו חלילה כאותו עץ מת שמספיקה רוח קטנטנה על מנת לטלטלו ולהפילו?
האם ברגעי החשכה אנו יודעים למצוא את אותו הנר שיאיר את דרכנו? ואולי פנס?
היש מי מאיתנו שהכין חיבור ל"גנרטור" האמונה שידלק בתוכנו בעוצמה אם אך נדאג להתכונן מראש?
והחשוב מכל:
האם נצליח בפשטות וטבעיות כאותם ילדים, אף לשיר ולשמוח ברגעים מעין אלו?
לשמוח, ולו בעובדה הפשוטה על שאנו ילדי ה' יתברך.
אם נשכיל להעמיק שורשים, להתחבר תמיד אל "נר המצווה ותורה אור" ולעוצמת האמונה, ולשמוח שמחה יהודית אמיתית- או אז נזכה היום ובכל יום לשוב ולהתחיל מבראשית.
ויהי אור!
© עדי'ה הדר
 שיר- בראשית- אודי דוידי

יום ראשון, 15 ביולי 2012

מים עד י-ם

מים עד י-ם
בימים אלו של בין המצרים נזהרים אנו ממקומות סכנה, אחד מהם הוא הים...
הים הגדול שמחד גיסא נוסך בנו שמחה והרגשת מרחבים, עלול מאידך גיסא להפוך ברגע למעגל אימים...
מספיק סחף קטן לבלבל אותנו ואף לבלבל שחיינים מעולים.
חיינו בדומה לים המוכר, הינם גדולים וסוחפים למרחקים ומרחבים עצומים.
כמה נזהרים אנו לא להיסחף ב"ים" החיים?
זרם החיים הינו חזק, הזמן אוזל מבלי משים, שבוע ועוד אחד חולפים ביעף
פעמים אנו דוחים דברים משל היה לנו זמן עד אין קץ
ופעמים מתנהלים בניגוד לערכים שאנו מאמינים בהם ומקווים שלא קרה כלום, שאף אחד לא יינזק...
כל יום בתפילת עמידה אומרים אנו: "את צמח דוד... כי לישועתך קווינו וציפינו כל היום..."
ובסיומה מוסיפים יהי רצון מלפניך.."שתבנה בית המקדש במהרה בימינו"
האם אכן מחכים ומצפים אנו?
אם כן, מה אנו עושים כדי שזה יקרה?
אומנם, אין לנו שליטה על הזמן,
אך יש לנו שליטה על התוכן שנמלא בו את הזמן היקר שלנו.
כדי שנוכל למלא אותו בתוכן חיובי, נכון וכדאי לעצור קצת.
כפי שרבי נחמן מכנה זאת- התבודדות ויישוב הדעת.
ניקח בכל יום כמה דקות או יותר,
נשאל את עצמנו – מה עשינו עד כה? מה ניתן לשנות? לתקן?
באילו דברים אנו "חזקים" ונוכל לעזור, להועיל, להשפיע על אחרים?
באלו דברים אנו "חלשים" בהם עלינו לשפר ולהשתפר? ואולי אף להיעזר באחר.
בכל פעם נחליט עוד החלטה קטנטנה חיובית, שתוסיף לחיינו ולסובבים אותנו חיוך נוסף.
כי טיפה ועוד טיפה הופכים לים גדול!
ובזכות הלימוד מהים הגדול, ולאחר שהוספנו נדבך חיובי לים החיים,
מי ייתן ונזכה לבניין ה- "י-ם" (ירושלים) שלנו ברוחני ובגשמי, במהרה בימינו. אכי"ר!

 בשורות טובות וקיץ בריא
© עדי'ה הדר

יום שלישי, 21 בפברואר 2012

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"!
אדר - א' דר, האחד והיחיד - אלופו של עולם
גר כאן איתנו בכל רגע, בכל דבר ועניין.
נרבה בשמחה, נוסיף עוד חיוך,
שהרי כל הזמן יש לשמוח
וכעת עוד יותר
ואף בחודש אב, בו בית המקדש נחרב
נאמר: "משנכנס אב ממעטין בשמחה"
ולא ח"ו נכנסים לעצבות או מרה שחורה,
אלא למעט
ומכאן שיהודי צריך לשמוח
בכל זמן בכל עת...
נשמח שאנו ילדי ה' יתברך.
נודה לו על שבחר בנו להיות לו בנותיו ובניו.
"עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"...
והעידית שבעידית
שתהה זו שמחה יהודית אמיתית
"מצווה גדולה להיות בשמחה"
שמחת עשיית הטוב, המצווה,
שמחת התפילה.
עצרו!
יישבו דעתכם
הביטו בנוף המרהיב סביבכם
התבוננו שוב בעולמכם,
והפעם - בעין טובה ביתר שאת.
חדשו לבבכם, אל תיקחו דברים כמובן מאליו.
חייכו, שמחו עצמכם, מלאו באהבה את לִבכם.
ובמילא תשמח גם סביבתכם
ותואר דרככם.
שנזכה במהרה בימינו
ל-"שמחם שמחם בבניין שלם"
חודש טוב והרבה שמחה
© עדי'ה הדר
מחרוזת שירי פורים- חיליק פרנק

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

ה"אור הגנוז" שבלב

ה"אור הגנוז" שבלב...
בתוך כל אחד גנוז אור עצום
יש ומאיר הוא עליהם באור זורח,
כשמש המאירה את יומם.
ויש ותחושת תבערה חודרת פנימה לליבם
ואין להם מושג אם ממך היא זו הבעירה,
או שמא נכנסה בהם אש זרה?
יש כאלו נראים קפואים כנציבי מלח,
עדיין לא הבחינו באש הנוגעת
אינם מודעים הם לחום בליבם.
כי אין יהודי ללא נקודת אור
אין, ולו אחד, שנר ה' אינו בוער בקרבו.
הרי לא ניתן לחיות בזה העולם
ללא שמחה ללא אורה.
הקשיבו ללב, אפשרו לו להתקרב...
" ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין. וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב.
וזה הלב של העולם הוא קומה שלימה... וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם... ועל כן אינו יכול לילך אל המעיין, רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק כנ"ל.."
("הלב והמעיין" רבי נחמן)
                           © עדי'ה הדר
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר
בְּרָן-יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר
שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה
לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה
וְאוֹרָה כְּאוֹר הַחַמָּה
שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר
(ר' שמעיה קוסון - מאה 16)

חג אורים שמח

יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

פסק זמן... זמן ליישוב הדעת

פסק זמן... זמן ליישוב הדעת

המשחק החל...מטרת על – לנצח:
ה"מכבים" מול ה"יוונים"...
הקהל מריע..."יאלה מכביייי"
ומנגד עונים "אולה...גרייייייס..."
אחד מול אחד - רצים, רודפים, קולעים, מחטיאים... כולם מול כולם...
מישהו נמוך קומה נעמד במרכז ומסמן עם ידיו סימן האות T
ופתאום... כולם עוצרים, כל אחד חוזר לבסיסו. אין איש ממהר, אין מי שפוצה פה.

"מה קורה?" שואל דני את אביו, "למה הם עוצרים? ומה השטות הזו שאיזה מישהו שבכלל לא שייך לשחקנים, מתערב וכולם עושים מה שהוא אומר? ואבא...הוא בכלל לא אומר, הוא רק מראה להם איזה סימן לא ברור, אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאא..."
אבנר פתאום מבחין בבנו זועק לעברו ולא ממש מבין על מה ומדוע?! "מה קורה דני? מה נזכרת דווקא עכשיו לצרוח?"
"שאלתי שאלה ואתה לא עונה"... "אהה, מה שאלת?" ודני שוב חוזר על שאלתו...
"טיפשון... האיש הזה הוא השופט, הוא מחליט מי נפסל, ממנו מבקשים פסק זמן, לפעמים כי קרה משהו ולפעמים לעצור מעט שינוחו וכל קבוצה תחליט מה הלאה - איך כדאי להמשיך.
והסימן זה סימן שכולם מכירים לכן מספיק שהוא מסמן.
הוא יוצר עם ידיו סימן של האות T באנגלית בה מתחילה המילה פסק זמן = Time out הבנת?
ייאלה ממשיכים עכשיו שב בשקט...או תצעק כמוני...כל פעם שהצהובים יכניסו סל, טוב בן?"
"כן...כן ..הבנתי" ענה דני וחשב בליבו: "אז למה כשבבית אני מבקש מהם לפעמים לעצור מהעיסוקים שלהם ורוצה לשאול משהו או להגיד להם משהו שקרה לי, בדר"כ הם עונים: דני מספיק עם השטויות, אין לנו זמן, מספיק! השאלות יכולות לחכות, ואבא שולח אותי לשאול את אמא ואמא שולחת אותי לשאול את אבא"?!
(© עדי'ה הדר. תשע"ב)
 
האם שאלתם את עצמכם באמת- למה?
לאוו דווקא זה הילד ששואל ואנו לא עונים, ואין זה מחייב כלל, שמישהו אחר מבקש תשומת לב ואנו לא ממש מעניקים.
עצרו!
שאלו את עצמכם, מה טוב עשיתם בשביל עצמכם בתקופה האחרונה?
האם עצרתם את המרוץ לבדוק האם אתם בכלל רצים בדרך הנכונה?
האם לקחתם כמה דקות להבין מה היה ואיך ממשיכים מפה?
האם נתתם לעצמכם תשומת לב ולו קטנה?
האם הקשבתם למנגינת ליבכם?
המרוץ מן הסתם ימשך והימים יחלפו כפי שאומר דוד המלך :"כי גז חיש ונעופה" (תהילים צ)
ואם באמת אנו מעוניינים שיחלפו בטוב... ושיישארו לנו כוחות, בריאות ושמחה גם לסביבה- עלינו לעצור מידיי פעם...
לקחת פסק זמן {לא השוקולד:)}
להסתכל סביב, להנות מהנוף, מהחברה, מהבית, מהילדים וכו'...
להוסיף משהו לחיינו, ללמוד, להתפלל, לקרא, לקחת "אוויר לנשימה"- תרתי משמע.

ונסיים בעניין זה עם דבריו של רבי נחמן:
"צָרִיךְ לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם וְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֲרָטָה עַל מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְהִתְחָרֵט כִּי לָאו כָּל אֶחָד זוֹכֶה לְיַשֵּׁב הַדַּעַת אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם כִּי הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְחוֹלֵף וְעוֹבֵר אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ אֲפִילּוּ פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו, עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לִרְאוֹת לְיַחֵד לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם, אִם כָּךְ הוּא רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּמַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ..." (שיחות הר"ן אות מ"ז)

הצעה: תוכלו גם לעשות שימוש בסיפור כפתיח לפעילות / דיון בנושאים:
1. חנוכה וחינוך.
2. מהי התייוונות בימינו.

© עדי'ה הדר


לקריאת הממתק לשבת ראו כאן

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

קצת על "אומנות השתיקה"

אומנות השתיקה

מהי שתיקה?
ישנם פתגמים, ציטוטים ומקורות שונים המדברים על שתיקה כגון:
*"וידום אהרון". (ויקרא י', ג')
*על שאול נאמר "ואת דבר המלוכה לא הגיד". (שמואל א, ט"ז)
*באסתר נאמר "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה"... (מגילת אסתר ב, כ)
*"נאלמתי דומיה (נעשיתי כאילם) - החשתי מטוב (מלדבר דברים טובים)". (תהילים ל"ט ג')
*"כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה; ולא המדרש הוא העיקר,
אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא. (משנה, נזיקין, אבות)
* "סייג לחכמה, שתיקה". (פרקי אבות)
* "מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין" (מילה שווה מטבע הנקראת סלע, שתיקה שווה שניים)... (מגילה י"ח ע"א)
* "הלשון – שליחו של השכל". (אור החוכמה)
* "האומנות היותר גדולה היא השתיקה". (החפץ חיים)
* "למד לשתוק – כדי שתדע לדבר".
(ר׳ מנדל מוורקי)
* יכולים לצעוק – בקול דממה דקה".
(רבי נחמן מברסלב)
* "בימי הנעורים – לומדים לדבר, ובימי הזקנה – לשתוק, וזו היא צרתו של האדם – שלמד לדבר בטרם ידע לשתוק"...
(רבי נחמן מברסלב)
* "מחבב אני את דברת החכם אבל יותר ממנו את שתיקתו של הכסיל".
(רבי גרשון העניך מראדזין)
* "הלשון - קולמוסו של הלב, והשיר – קולמוסה של הנפש". (רבי שניאור זלמן מלאדי)
* "ועתה אני יושב ודומם. גדול הכאב עד בלתי עמוד, והשברון עד בלתי נשוא"...
("צו וזירוז" האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד- לאחר שנסתלקו בנו וכלתו.. )
* "אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר; אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק". (הרב קוק)

מפתגמים אלו רואים אנו כי ישנם כמה הסברים למושג שתיקה, יש כמה סוגים של שתיקות:
ישנה שתיקה הנקראת "שתיקה רועמת", הכוונה למצב בו האדם שותק בעת מעשה אך מבעו ושפת גופו מביעים בדיוק את המתרחש בתוכו...
ישנה שתיקה כשתיקתה של רחל אימנו- שתפסה בפלך השתיקה כשוויתרה על סימניה לאחותה, זאת אומרת שתיקה מתוך חיבור לקב"ה ומתוך עבודה פנימית על המידות. או כשתיקתו של בנימין בנה שאבנו בחושן הייתה אבן ה"ישפה", ונאמר על כך שהיה בבחינת "יש פה ושותק" – שלא גילה לאביו את מכירת יוסף.
שתיקה נוספת מתקיימת במצבים כשאין כבר מה לומר... כשנגמרו המילים, או שהמילים אינן יכולות להביע את רחשי הלב והמחשבה, שתיקה המביעה את קבלת הדין באמונה, כגון "ויידום אהרון".
אך ישנה שתיקה שהינה עצם המעשה. כדי לשתוק במצבים אלו צריך כוחות על, צריך להיות אומן.
ונבאר את הדברים: בגמרא (חולין פ"ט ע"א) כתוב: "אמר רבי יצחק: מאי כתיב: "האומנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם" (תהילים נ"ח, ב). מה אומנותו של האדם בעולם הזה, יעשה עצמו כאילם". שתיקה היא אומנות, נדרשת תבונה כדי להשיג שליטה על הרצון לדבר. כלומר, שתיקה אינה רק מצב פאסיבי של העדר דיבור, אלא, יצירה בפני עצמה. זוהי לא ברירת מחדל, על האדם לבחור לשתוק ועצם שתיקתו היא המעשה היוצר את המציאות. (ביאור עפ"י מאמרו של אברהם דוד: "השפעתן של מילים קטנות" מתוך הספר- "עלי דרך")
יחד עם זאת, מעלת האדם היא בהיותו מדבר – "רוח ממללא" (אונקלוס לבראשית ב', ז'). עלינו לזכור כי גם בדיבור ישנו מדרג: קיים דיבור "שלילי" – דברים בטלים, דברי לשון הרע ורכילות, וקיים גם דיבור "חיובי"- כגון דברי שבח ועידוד, ובמדרגה גבוהה יותר- דברים שבקדושה כגון לימוד תורה, תפילה, הברכות, או כמו המשפט שאנו אומרים בהכנות לשבת: "לכבוד שבת קודש". בשולחן ערוך מצינו ביטוי אודות מעלת הדיבור (אורח חיים סימן ר"נ, מ"ב סק"ב): "כי הדיבור פועל הרבה קדושה".
נסיים בדבריו של רבי נחמן היכולים לתת לנו כיוון כיצד נוכל לאזור הכוחות ולשתוק כשצריך. אמנם אין הוא מדבר בתורה זו על עניין השתיקה דווקא אך נראה כי משפט זה מתאים בהחלט לענייננו: ..."וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שיישאר בלב חלל, כמו שכתוב (תהילים ק"ט ) : "וליבי חלל בקרבי". ועל יד הצמצום של ההתלהבות, יכול לבוא להתגלות מהמידות, היינו לעבוד את ה' יתברך בהדרגה ובמידה"... (ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ט א')
בחיי היום יום ישנם דברים שאנו נוהגים בהם בהתלהבות יתר, כלומר מעצימים, הן במחשבה, הן בדיבור והן במעשה. דברים אלו ממלאים את החלל הפנוי בליבנו וגורמים לנו לחוסר פניות לעבודת ה'. מצב זה עלול ליצור התנהלות לא מאוזנת העלולה לשבש את מהלך חיינו. עלינו לצמצם "התלהבות" זו ובמקרים קיצוניים אף להתרחק ממנה כדי שנוכל למלא את החלל הפנוי באמונה ובאהבת ה'.
"השתיקה – יפה שבקולות".
(ר׳ מנדלי מקוצק)

© עדי'ה הדר

                                                          
לקריאת הממתק לשבת ראו כאן

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

בפתחו של חודש חשוון...

בפתחו של חודש חשוון,
עומדים אנו תמהים, כמהים-
תמהים...
מנסים לברר מה "לקחנו" מחודשי החגים המרוכזים. האם בנינו לנו "כלים" חדשים? האם אכן הפנמנו "תהליכים"?
האם למדנו מהו ייעודינו? האם חשנו קרבה מיוחדת לאבינו, מלכנו?
כמהים...
כמהים לאור נוסף שיאיר עלינו, לנר ה' שיאיר את נשמתנו.

לאחר חודש עוצמתי של ריבוי אור שירד עלינו החל מראש השנה, המשיך ביום הכיפורים והגיע לשיאו בחג הסוכות ובשמחת התורה,
הגיע חודש חשוון, חודש בו עברנו ל"משיב הרוח..." במקום "ותן טל ומטר",
כמי שמבקשים: השב רוחנו, תן לנו כוחות- כוחות לעמוד מול עצמנו, כוחות להיות עקביים בעבודת ה' שלנו, להיות אנשי אמת גם כאשר אנו "לבד" ללא ריבוי חברה והמולה...

עד כה נתן לנו ה' את ידו, כאב המחזיק את בנו לבל ייפול וכעת מש"גדלנו" קצת, הגיע העת את היד "לעזוב".
הוא עדיין כאן, כאותו אב המתחבא ממרחק ומביט בילדו הקט, כיצד "נופל" הוא ו"קם" ובכך מחזק את רגליו ואת כוחותיו...

בחודש של "חושבין" - מחשבה והתכנסות בו שעות האור מתקצרות והחשיכה גוברת
כאשר הקור מזדחל אט אט ונכנס דרך ה"דלת"
דווקא בחודש זה, אנו יכולים לגלות את אור נשמתנו, את קרבת אלוקים בתוכנו...

נאמר: "נר ה' נשמת אדם".. (משלי כ, כ"ז) ובמדרש רבה לספר דברים ד' נאמר: "אמר בר קפרא: הנפש והתורה נמשלה בנר. הנפש, דכתיב (משלי כ): 'נר ה' נשמת אדם'. והתורה, דכתיב (שם): 'כי נר מצוה ותורה אור'. אמר הקב"ה לאדם הזה: נרי בידך ונרך בידי! נרי בידך, זו התורה. ונרך בידי, זו הנפש. אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך"...

חודש חשוון הינו חודש המגלה לנו איך לחיות, כיצד לדבר ובמיוחד- כיצד לשתוק.
אנו מתחברים בו לנושא השתיקה, הקשורה לשקט פנימי, שקט נפשי.
וכמובן גם לשתיקה- ממש, לדעת מתי לדבר ומתי לא...
לאחר שחיברנו כוחות נפשנו, ואיזנו מחשבתנו
נלמד מאימנו רחל (שבי"א בחשוון חל יום פטירתה) שאזרה 'כוחות על' ושתקה...
לא על כל דבר צריך ונכון להגיב, לא בכל מצב חובת המציאות לומר את שבליבנו.
אכן לשתוק קשה הרבה יותר מלומר את דברנו, אך לשם כך עלינו לאזור כוחות ולשקול מוצא פינו...

במיוחד בחודש זה, חודש של התחדשות, חודש של צמיחה "נשקה" עצמנו ("כי האדם עץ השדה") ב"מים" (תורה נמשלה למים), וכשצריך "נמלא פינו מים".
על ידי כך נוכל לצמוח ולחזק השורשים, נוכל לחדש ולפרוח, לחדש עצמנו וסביבתנו,
ובע"ה נזכה לכוחות, שמחה ואהבה באזורנו.

וכבר נאמר בגמרא:
"מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין" (שתיקה שווה שתיים)...
(מסכת מגילה י"ח ע"א)
בברכת חודש טוב וחורף בריא!
© עדי'ה הדר
*מוקדש לאבי מורי הי"ו, שנולד בחודש זה, יברך אותך ה' באורך ימים ושנות חיים, ברפואה שלמה, ובהרבה מאוד שמחה.
לקריאת הממתק לפרשה ראו כאן

*נוסף הסיפור "מעשה במלך אחד שהלך לצוד חיות" לדף סיפורי רבי נחמן עם נקודות לדיון
לקריאת הסיפור לחצו כאן

יום שני, 26 בספטמבר 2011

דקה לפני ראש השנה... קצת על הנקודות ה"שחורות" בחיינו...

תרגיל ולימוד:
קחו דף לבן, ציירו עליו נקודה שחורה (לא קטנה ולא ענקית) ושאלו את הסובבים אתכם: "מה אתם רואים"? רוב האנשים יאמרו לכם כי הם רואים את הנקודה השחורה... מעטים יאמרו כי הם רואים נקודה שחורה על דף לבן, ובאופן כמעט אפסי יש מי שיאמרו כי הם רואים דף לבן... עם נקודה שחורה עליו.

פעמים רבות נקודות שחורות מעיבות על חיינו...זאת בתחומים שונים כגון: בריאות, חינוך הילדים, זוגיות, עבודה, חברה ועוד. פעמים מעיבות הן עלינו כענן גדול,ויש אף שמספר נקודות מרצדות מול עינינו כאילו רוקדות הן במתכוון להכעיס.

מה עלינו לעשות כדי להעלים (או לפחות להחזיר לפרופורציות) נקודות אלו?
דבר אחד ברור: אם המיקוד שלנו יהיה אך ורק על נקודות אלו - הן תגדלנה בצורה מבהילה, כמו שאנו נוהגים לומר: "מגודל זבוב לגודל פיל"... ואולי עדיף להתעלם? מאמרים רבים חוזרים ומלמדים אותנו כי אם נתעלם מהרע הוא ייעלם מאליו, האם נכון לעשות זאת בכל מצב?
ניקח לדוגמא חור בשן (אואץ'): אם גילינו חור קטנטן בשן, האם נכון לתת לו להיעלם מאליו? התשובה ברורה: אם נתעלם ממנו הוא יגדל ועלול להגיע לטיפול שורש ואף לעקירה...
בדומה לכך צריך לנהוג באותן הנקודות השחורות שבחיינו- אנו צריכים לעשות כל שביכולתנו על מנת לטפל בהן לפני שיתנפחו למימדי ענק. אומנם דרך ההתעלמות טובה היא לעיתים מבחינה מעשית כגון: לא להגיב ללא מחשבה, לא לענות בשעת מעשה וכד', אך אין להתעלם ולברוח מהתמודדות מבחינה תודעתית. יש להאמין כי נוכל להועיל, להוסיף טוב, ובע"ה גם לשנות... אם נשכיל לטפל באותן נקודות מבעוד מועד, וכמובן, לא פחות חשוב - נתפלל- שנצליח לטפל, לתקן ולא ח"ו לקלקל, הרי שנוכל להגיע לפתרון שיהיה הכי טוב ונכון לכולם.

אך כיצד קורה שנקודה אחת שחורה גורמת לנו לא לראות את הדף הלבן שסביב? כיצד בעיה כל שהיא מביאה אותנו למצב בו נעלמו לנו כל הנקודות החיוביות והזכות? פעמים שאנו כל כך קרובים לעניין עד שהוא משפיע על הלב עוד לפני שהמחשבה מתבהרת ומתיישבת. כאשר אנו מביטים על תמונה ממרחק 0 (אפס) מה אנו רואים? במקרה הטוב צבע אחד או נקודה... אך אם נתרחק, (לא רחוק מידי כמובן), נוכל לראות את התמונה כולה.

הצעה: קחו דף והכינו טבלה. בצד אחד כתבו את הנקודות השחורות בחייכם (עפ"י סדר – מהנקודה המעיבה ביותר לזו שהכי פחות), ובצד שני כתבו נקודות אור בחייכם. תופתעו לגלות כמה דברים טובים נתן לכם ה'.
לא מצאתם? התרחקו קצת ...קחו כמה צעדים אחורה (כן, אפשר לקחת כמה צעדים פיזית ממש...) נסו לראות את המכלול.
גם לא הולך?
אומרים לנו חז"ל בפרקי אבות : "עשה לך רב וקנה לך חבר"... חבר טוב, חבר אופטימי, שרואה את חצי הכוס המלאה (והרבה יותר מחצי...), שיאיר לכם את הדרך, שיסתכל ממרחק על הדברים. מישהו שיכול להביט באופן אובייקטיבי על העניין, ולעשות לכם מעיין שיקוף. יכול להיות זה חבר/ה ממש, ואולי רב, מורה דרך,וכד'. (ובמקום של אין ברירה "קנו" לכם חבר, כגון: איש מקצוע...)

וממשיכה המשנה בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות"...
ואומר לנו רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן רפ"ב:
"דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל. יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת
וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"
הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר
אַף עַל פִּי כֵן צָרִיך אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע... עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה... עַל יְדֵי זֶה וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן. וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן. כִּי עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ"ל וְהָבֵן.
וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד
וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד [כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים] וַאֲפִילּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב"...

חפשו טוב בחייכם, בעצמכם, בסובבים אתכם..."כי אין ייאוש בעולם כלל".
לכבוד השנה החדשה נסו לחדש ליבכם, לנקות אותו ממשקעים, מ"נקודות שחורות" קטנות ו/או גדולות.
רק זכרו! עליכם מוטלת ההשתדלות, עליכם מוטלת המשימה לנקות ליבכם ולהודות לה' על חייכם.
אם עשיתם זאת באמת, אין אתם אחראים לכל אלו שלא רואים את חצי הכוס המלאה, אם יש כאלו מסביבכם, אל תתנו להם להעיב על חייכם.
נזכיר לעצמנו כי אנו בני/בנות מלך מלכי המלכים, ועלינו להתנהל בהתאם לכך.
כמו שאומר הרמב"ם- מל"ך= מוח, לב, כליות, אם ננהג כך ניקרא "מלך",
ואם ננהג עפ"י לב, מח, כליות הרי אנו= "למך",
ואם כליות, לב, מוח, נקבל= "כל(ו)ם"...
בע"ה שנזכה לקבל את אורה של השנה החדשה בשמחה ובטוב לבב.
"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"
© עד'יה הדר