חודש אב - מה בין עצבות למרירות?
"חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה" (תענית ד, ו)
שלוש השבתות שבין צום י"ז לבין ט' באב, נקראות בשם תלתא דפורענותא, (בארמית: שלוש של פורענות), משום שקוראים בהן הפטרות שעוסקות בעניין חורבן בית המקדש.
בשבת השלישית, שהיא השבת שלפני תשעה באב (השבת הקרובה), קוראים את פרק א' בישעיהו, השבת נקראת "שבת חזון" על שם פתיחת הפרק: "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר "(ישעיהו א', א)
פעמים רבות לנו קשה מאוד להבין טעם הצער, בסה"כ החיים שלנו טובים, נוחים ולא רע לנו, מה גם שלא חווינו אף פעם את ההרגשה שהייתה פה כשבית המקדש היה בנוי, הכיצד נתגעגע למשהו שלא ראינו, חווינו ?
אך לצערנו בכל שנה ושנה בתקופה זו קורא משהו, שמזעזע את עולמנו במימד הכללי, ואף במימד הפרטי.
בליקוטי הלכות נאמר: "מה שמתאבלים ומתמרמרים על החורבן וגם על הצער והייסורים שכל אחד חייב לסבול, העיקר "על מה שאנו רחוקים כל כך בגלותנו מאבינו שבשמים".
מתבאר מזה, שעיקר האבלות היא על הריחוק והגעגוע להיות קרובים יותר אל ה'.
ימים אלו הינם ימים של חשבון נפש, ימים בהם לעיתים מרגישים תוגה המשתלטת עלינו ויש לשאול את עצמנו, האם זוהי מרירות או עצבות? האם זו עצבות הכואבת את הפירוד מה'? או ח"ו עצבות מהצד הלא נכון, שעלולה להביא אותנו ח"ו לייאוש?
מה ההבדל בין מרירות לעצבות?
אומר ר' נחמן: "עַצְבוּת הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרֹגֶז, כְּמוֹ שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, עַל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר הוּא כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְניֵ אָבִיו, כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְניֵ אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וְכוּ' " (שיחות הר"ן, אות מב)
ובהמשך באות מ"ה כותב: "אַחַר לֵב נִשְׁבָּר בָּא שִׂמְחָה, וְזהֶ סִימָן אִם הָיָה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר - כְּשֶׁבָּא אַחַר כָּךְ לְשִׂמְחָה".
העצבות והמרירות נראים לכאורה דומים, אבל מצד האמת הם שונים מאוד.
העצבות הינה מעין תלונה, ייאוש, כעס וכן מעין האשמה כלפי המציאות ואולי ח"ו כלפי הקב"ה.
ואילו המרירות הינה רצון לתקן. רצון להשתפר, להתקרב לקב"ה.
כאשר אדם במרירות הוא מגביר את תפילותיו (לעומת העצוב-מדוכא, שאינו מצליח כלל להתפלל)
כאשר אדם בעצם יוזם תפילה בלב נשבר כגון בימים אלו, יכול הוא לאחר מכן ב"ה להגיע לשמחה, ל"נחמו נחמו עמי" אכי"ר!
לסיכום:
חורבן הבית עצמו אולי אינו מובן לנו, הרגשת החיסרון אינה ברורה, אך אם נבחן את המציאות בה אנו חיים, נבין שכל הדברים הקשים, כל האסונות שבאים על עם ישראל הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל, ובכלל על העולם כולו, כולם מגיעים מאותו חסרון.
אנו צריכים לבכות על הריחוק שלנו מאבינו שבשמיים ולזעוק לה': "אנא, אמור לצרותינו דיי".
אך, אין דיי בלזעוק,
כי אם יש לעשות,
ויש שיאמרו מה כבר אנו "הקטנים" יכולים לעשות?
כל אחד ממקומו יכול גם יכול!!
נחליט להתחזק ולו במצווה אחת,
לעבוד על המידות,
להוסיף טוב בעולם ע"י עזרה לזולת, צדקה ועוד
ונמשיך- להתפלל בכל כוחנו ומכל הלב שהרי: "שערי דמעה לא ננעלו.."
ואסיים בתפילה:
אנא א-לי!
שמע תפילתי
תפילת בנותיך ובניך
שלח לנו, עמך ישראל
רפואה שלימה, בנפש ובגוף
בריאות איתנה לכלל ולפרט
ברכה והצלחה כיחיד וכעם
זרע של קיימא בהווה ובעתיד
אהבת חינם בין אדם לעצמו
בין אדם לחברו
בתוכנו ומסביבנו
שלח לנו במהרה
משיח צדקנו
בשלום ובשמחה
בבניין הבית השלם במהרה.
אכי"ר
© עדי'ה הדר
.gif)
