לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מצאתי לנכון להביא בפניכם מקצת מסיפור חייו של איש מיוחד...
המפוחית של שמוליק
© סיפרו של שמואל גוגול מעובד לילדים/ דבורה קיפניס
שמוליק נולד בוארשה שבפולניה למשפחה מאושרת: אמא, אבא, סבתא וסבא.
שמוליק היה ילד יפה, ג'ינג'י, עליז ושמח. כולם אהבו ופנקו אותו.
אמא של שמוליק פרטה על פסנתר, ושמוליק היה יושב בשקט ומקשיב לנגינה.
כל בני המשפחה אמרו, ששמוליק ינגן גם הוא כמו אמא כשיגדל.
כאשר מלאו לשמוליק שלוש שנים, קרה בבית אסון! אמא של שמוליק חלתה ומתה; מרוב צער על מות האישה האהובה, מת גם האב, ושמוליק היה ליתום.
נשארה רק סבתא. היא טיפלה בשמוליק, והייתה לו כמו אמא.
עברו שנתיים, שמוליק גדל. הוא היה ילד עליז ושובב, ולסבתא הזקנה היה קשה לטפל בו. יום אחד אמרה סבתא לשמוליק: "אני זקנה וחולה, אין לי די כוח לטפל בך. בוא ואכניס אותך לבית היתומים. שם תחיה עם הרבה ילדים כמוך, שטוב להם לחיות יחד זה עם זה." בית היתומים היה בית לבן, גדול ויפה. כשנכנסו לבית, אמר שמוליק: " איזה יופי של בית!" מנהל הבית היה איש מפורסם ושמו יאנוש קורצ'אק. הוא היה סופר, מורה ורופא, ויותר מכל דבר בעולם הוא אהב ילדים. אם הבית הייתה אישה נחמדה- סטפה.
היא דאגה לאוכל טוב לילדים, ללבוש נקי ויפה. הילדים אהבו אותה מאד.
פעם אחת הודיע יאנוש לילדים: "כל ילד שנושרת לו שן- יביא אותה אלי, ויקבל מתנה." כשנשרה השן הראשונה של שמוליק, הוא רץ מיד ליאנוש והביא אותה אליו. יאנוש לקח את השן, הושיב את שמוליק על ברכיו, ושאל אותו: "איזו מתנה אתה רוצה?" שמוליק ענה: "אני מבקש מפוחית פה." "טוב!" אמר יאנוש, "מחר תקבל מפוחית." כאשר קיבל שמוליק את המפוחית, הוא היה מאושר ומיד התחיל לנגן. הוא ניגן כל יום. איש לא לימד אותו, הוא למד לנגן בעצמו. כל הילדים היו מבקשים ממנו לנגן. היו עומדים סביבו במעגל, והוא באמצע מנגן. בכל יום הולדת, בכל חגיגה, מי מנגן? – שמוליק.
יום אחד בצהרים ישבו הילדים מסביב לשולחנות ואכלו. פתאום נשמע קול נפץ חזק על-יד הבית. הילדים נבהלו, קראו ליאנוש ושאלו אותו: "מה קרה?" ענה יאנוש: "זאת היא מלחמה! אל תפחדו, ילדי, אני אשמור עליכם."
למחרת בבוקר פרצו שוטרים גרמנים לבית ברובים וצעקות: "צאו מכאן מהר!" "לאן אני אלך עם הילדים שלי?" שאל יאנוש. "לגטו," ענו השוטרים הגרמנים. מה זה גטו? בקצה העיר היו בתים ישנים, עזובים ומלוכלכים. ואל כל הבתים האלה הכניסו את כל הילדים. היה צפוף מאד, והשכיבו שני ילדים במיטה אחת. היה קר מאד, לא היה חימום, והיה מעט מאד אוכל.
כך עברו חודשים אחדים. היה קשה ועצוב. פעם בלילה, בחורף, באה הסבתא של שמוליק לגטו ואמרה ליאנוש: "באתי לקחת את שמוליק. אני מפחדת שהגרמנים יגרשו אתכם גם מפה. לי ולאחי יעקב יש מחבוא ביער. שם מסתתרות משפחות אחדות". יאנוש הסכים. הלבישו את שמוליק בגדים חמים ונתנו לו צידה לדרך. שמוליק נפרד מיאנוש בבכי.
כל הלילה הלכו סבתא, הדוד יעקב ושמוליק בגשם, בקור ובבוץ. הדרך הייתה ארוכה, עד שהגיעו ליער. והדוד יעקב חפר בית מתחת לאדמה. שם אכלו ושם ישנו. הרבה זמן גרו שם עם המסתתרים האחרים. שמוליק גדל, צמח, והיה לנער גדול. והנה שוב אסון! באחד הלילות גילו הגרמנים את כל היהודים שביער. בצעקות וברובים גרשו את כולם לרכבות – ואז התחילו הצרות הנוראות. הרכבת הגיעה למחנה ריכוז – אושויץ. המפקד הגרמני ראה את שמוליק, ומיד אמר לו: "אתה נער בריא וחזק. תלך לעבוד אצלנו. קח מריצה גדולה, מלא אותה באבנים, הבא אותה לקצה המחנה, ותשוב ותמלא אותה שוב! כך תעבוד עד הערב." אחר כך הוא הביא את שמוליק לצריף ואמר לו: "זאת המיטה שלך, כאן תישן." זה היה מזרן פשוט של קש דוקר. שם שכבו אנשים חולים. אך דבר אחד יקר נשאר לשמוליק: זאת הייתה המפוחית שלו.
השכם- השכם בבוקר היה מעיר אותו המפקד הגרמני: "קום מהר לעבודה."
וכך סחב שמוליק מריצות עד הערב מבלי לאכול ומבלי לשתות. לפנות ערב חזר שמוליק עייף ורעב. הוא קיבל את פרוסת הלחם היחידה שלו, ואכל כשהוא עייף ועצוב.חושך היה בצריף. האנשים כולם נרדמו. שמוליק הוציא את המפוחית שלו והתחיל לנגן בלחש, כדי שהגרמנים לא ישמעו. הוא ניגן בעיניים עצומות ובכה. הוא נזכר בשירי הערש של אמא שלו ושל סבתא שלו. כך ניגן שמוליק מדי לילה. פעם התפרץ בלילה המפקד הגרמני בצעקות: "מי זה מנגן פה?" הוא ניגש לשמוליק והוציא מידיו את המפוחית שלו. שמוליק בכה ולא נרדם כל הלילה. על יד מיטתו של שמוליק שכב יהודי חולה. שמוליק היה מטפל בו ועוזר לו לקום. יום אחד גילה שמוליק שהיהודי הזה שומר מפוחית מתחת לכר שלו. שמוליק ביקש מהיהודי שישאיל לו את המפוחית. ענה לו השכן שלו: "אני מוכן להשאיל לך את המפוחית רק לשבועיים, בתנאי שתתן לי ערב, ערב את פרוסת הלחם היחידה שלך." שמוליק הסכים. ומה אכל שמוליק באותם ימים? קליפות של תפוחי אדמה.
אנשי הצריף ריחמו עליו, ולפעמים נתנו לו נגיסה אחת מהלחם שלהם. בלילות ניגן שמוליק בשקט במיטה שלו, ניגן ובכה. אחרי שבועיים החזיר שמוליק את המפוחית לשכן שלו. הדבר נודע למפקד הגרמני הרשע, והוא התפרץ שוב לצריף וצעק: "אם אתה מנגן, אני לוקח אותך לתזמורת שלנו. אתה תנגן יחד אתם!" הייתה זו תזמורת של נגנים יהודים אומללים ורעבים. בתוך התזמורת הזאת הושיב המפקד את שמוליק וציוה עליו לנגן. שמוליק סירב, אבל המפקד עמד מאחוריו וצעק לו: "נגן!" וכששמוליק לא רצה לנגן, הכה המפקד על גבו של שמוליק באגרופיו מכות חזקות, עד ששמוליק התמוטט ונפל על הארץ מתעלף. איש לא הרים אותו. שמוליק בעצמו קם וניגן בעיניים עצומות ובוכות. ימים רבים ניגן שמוליק בתזמורת. הוא שנא ותיעב את הגרמנים, אבל כשניגן הוא היה עוצם את העיניים וחולם על ימים, שבהם יוכל להשמיע את נגינתו לאנשים שהוא אוהב.
השחרור
יום אחד הופיעו מטוסים בשמים. אלה היו מטוסים אמריקניים שבאו להושיע, והפציצו את הגרמנים.
"ניצחון! ניצחון!" צעקו כל היהודים במחנה, "סוף למלחמה! אנחנו חופשיים!" הייתה שמחה וצהלה מסביב. שמוליק רקד משמחה! הטייסים הביאו לכולם אוכל ובגדים. טייס אחד ניגש לשמוליק ונתן לו חבילה גדולה של ממתקים. "תודה לך," ענה שמוליק, "אבל אני מבקש דבר אחר נוסף." "מה אתה מבקש?" שאל הטייס. "אני מבקש מפוחית פה," השיב שמוליק. הטייס הביא לו מפוחית. שמוליק נטל אותה, הודה לטייס, ודמעות של אושר זלגו מעיניו.
ימים אחדים לאחר מכן הפליגו שמוליק וחבריו בדרכם לישראל. הם שמחו ושרו בהתרגשות: "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו!" השמחה הייתה רבה. שמוליק ניגן, ואחר כך הכריז בקול רם: חברים! אני מבטיח, שבכל חיי אלמד את הילדים בישראל לנגן." ובאמת כך היה. שמוליק היה לנגן מפורסם, היו לו תלמידים רבים, והוא לימד אותם לנגן במפוחית. מדי פעם, כשהיה מנגן, היה עוצם את עיניו וחושב: "כמה טוב לנגן באזני אנשים שאני אוהב!"
כשתלמידיו היו משמיעים באוזניו נעימות במפוחית, חשב בלבו: "המנגינות שלנו, של המפוחית ושלי, ניצחו אתכם הגרמנים !"
ארכיון
לקראת יום
השואה,
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות
ישראל ולנפגעי פעולות האיבה,
לקראת יום העצמאות,
בברכת:
קיץ בריא!
 |
| פסח תשע"ה |
