הסערה...

הסערה...
ההכנות לסערה בעיצומן

אוגרים אוכל, מים, מחפשים עוד רדיאטור לחימום

ראשי ערים יוצאים לרחובות העיר לבדוק שכולם ערוכים ומוכנים

ובעלי אמצעים "מתפנים" מרצונם לאזורים קצת יותר נעימים...

גם בבתי המדרש מתפללים שהסערה תעבור בשלום,

שלא תזיק לפרט ולכלל, שיהיו אלו גשמי ברכה...

מוסדות חינוך באזורי "כוננות", מיידעים התלמידים להיות לחדשות קשובים

הורים מודאגים טורחים להודיע לילדיהם כי "מחר, ניתן להישאר בבית ולהתחמם... כי לא צריך לצאת ללמוד בחירוף נפש"...

והם... שיש להם דירת חדר או שניים, ואולי אף יותר

שגם אם ירצו מאוד לא יוכלו לאגור בו דיי אוכל

צפוף, והברז דולף, ואין מספיק תקציב לקנות מעבר לאוכל בסיסי.

מחפשים שמיכה שתחמם קצת יותר,

מתביישים לבקש עזרה, שהרי ההורים עובדים...

מי יאמין להם שהם נזקקים?

 ויש גם ביניים... ויש גם "אותי"...

"אני"...

אני "סתם" אחד, בלי בית 

אין לי שם או כתובת למשלוח דואר

לפעמים אני מוצא מחסה בתחנת אוטובוס, או בבית נטוש...

והנה בחדשות, כשעברתי ליד המסעדה המקומית,

אני שומע על אלו המתקלחים במים מינראלים...

ועל אלו שסך ההוצאות שלהם עומד על 100,000 ש"ח לחודש...

ואינני מאמין למשמע אוזני...

ושואל את עצמי,

היש אנשים כאלו שגרים פה, ממש לידי?

ותובנה פתאום מגיעה למוחי...

אולי כמו שאני מגלה זאת ממש במקרה...

שמא הם לא יודעים שיש "אני" ועוד אנשים כמותי?

אולי גם הם בטוחים, שכולם חיים טוב ואין עניים או רעבים?!

וכעת אני מבין את בקשתו של יעקב אבינו: "אם יהי אלוקים עמדי... ונתן לי בגד לאכול ולחם לשתות" (בראשית כ"ח, כ)

"אני" המבקש רק "לחם ובגד", ו"אתה" שנתן לך ה' כל טוב...

האם לזאת התכוון ה'? שכל אחד יחיה כאילו השני אינו קיים?

אולי..."אתה" שהתברכת לקבל ישירות מפי עליון, זכור... הכל מאיתו יתברך 

ועליך להיות שותף "לעובדה ולשומרה"...

אנא, שים לב ל"אני" השקוף... שפעמים "אינו נראה"...

מסתפק "אני" במועט...

והסערה... אליה מתכוננים,

נמצאת כבר בתוכי מזה שנים.

בלי ידיעה מראש ובלי הכנות, מצאתי עצמי מחוסר כל

ולמרות נסיונותי לחזור ל"חיים"...

עוברים הם לידי... וגם "אתה",

כמו אדם הנותר באישון ליל, בתחנת הרכבת וצופה כיצד היא על פניו חולפת...

"אנא ה', הושיעה נא" 

 ובעז"ה שנזכה ל- "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מ"א, ו')

שיר- אודי דוידי רוחות טבות

"תהיינה אוזניך, קשובות"...

"תהיינה אוזניך, קשובות"*...

האם אנו באמת מקשיבים? לאחר? לעצמנו?

נראה שלכל אחד מאיתנו ישנו רצון טוב להקשיב לשני, אך פעמים רבות אין זו הקשבה אמיתית, אנו שומעים מה שאנו רוצים לשמוע, או מפסיקים להקשיב כאשר השני מעלה דברים שאינם תואמים לרוחנו... פעמים אינספור נראים אנו כמקשיבים, אך כל מה שהשני אומר עובר אצלנו לפסים אישיים שלנו: "כן, גם לי זה קרה", "אני יודע מה אתה מתכוון הייתי במצב כזה"... וכן הלאה.

עצרו! שאלו עצמכם: האם באמת השני מעוניין לדעת שגם לכם זה קרה? האם באמת מה שעברתם אתם דומה בדיוק למה ששמעתם? אולי הוא פשוט מעניין שתקשיבו?! בלי דעה, בלי לשפוט, ואפילו בלי להעלות רעיונות...?!

ויש שאף לעצמם אינם מצליחים להקשיב, אלא מתנהלים על פי רצון הסביבה, החברה, ואולי לפי מה שנראה להם בדמיונם כי לזאת מצפים מהם... מבלי לעצור לרגע ולשאול: האם אכן אני במקום הנכון?!

 

על ההקשבה:

"אני מנסה להתבונן בבני אדם כפי שאני מתבונן בשקיעת חמה, למשל, ואני מגלה שאנשים יכולים להיות נפלאים בדרך כלל, לא פחות משקיעת חמה נהדרת. כשאני מתבונן בשקיעה יפה, אני לא מנסה למתוח עליה ביקורת. אני צופה במחזה השקיעה ביראת כבוד, כפי שהיא מתגלה לעיני. אני מרגיש התעלות אם אני מסוגל להתבונן באנשים ולאהוב אותם כפי שהם מתגלים! כך הם פורחים ומפתחים את המיוחד במינו שבאישיותם. כאשר אני מקבל את האדם כפי שהוא, אני מסוגל אז להקשיב לו בכנות, אני מסוגל לשמוע את הדברים שנאמרים, ולהקשיב גם לדברים שמאחוריהם. אני מגלה שקיים איזה חוק פסיכולוגי אוניברסלי המסודר בצורה מעוררת כבוד. מאחורי מילים בלתי חשובות לכאורה, אני שומע לפעמים זעקת אנוש עמוקה, צעקה דוממת, המונחת קבורה ובלתי ידועה, הרחק מתחת לפני השטח. אני חש בדברים שהוא מפחד להביע בקול רם, ובכל זאת משתוקק להעביר אלי. אם הצלחתי לקלוט את הדברים, אני מבחין במבט של הבנה בעיניו. אני רואה אותו משתחרר, מסתער קדימה בתחושה מחודשת של חופש, היה זה כאילו היה אומר: "תודה לאל! מישהו שמע אותי, מישהו יידע מה פירוש להיות אני". כמו אסיר בבור, המקיש על הקיר יום אחרי יום בסימני מורס: "האם מישהו שומע אותי? האם ישנו מישהו שם? האם מישהו מסוגל לשמוע אותי?" ויום אחד מתרחש הנס. הוא קולט הקשות חולשות ומאותתות: כן!!! - במחשבה הפשוטה הזאת הוא משתחרר מבדידותו, הוא נעשה שוב בן אנוש. הבט באדם שבקרבתך. הוא מחייך לעתים, עליז לעתים, כועס לעתים או עצוב. לא מן הנמנע שהוא שקוע בבור כלא. אם תקשיב לו עם ישותך, עם כל נשמתך, אולי יהיה ביכולתך לקלוט את השדר הרפה הבוקע מבור הכלא. רק אם תקשיב בכנות, תצליח לשחרר אותו מבור הכלא שלו אל עולם מלא שמש וחמימות אנושית". (קרל רוג'רס)

 

רעיונות ליצירת תרבות הקשבה בבית הספר:

מעגלי שיח, שיחה אישית (יזומה, מזדמנת), מורה מלווה, תלמידים מקשיבים לתלמידים, מחברת קשר מורה-תלמיד, תיבת הצעות וכדומה.

 

וקצת לפני סיום...

"מספרים על הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לר' אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם? מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד". ענה לו ר' אריה: "אני לא עושה להם שום דבר, אני רק מקשיב להם..." (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?" מאת דוד בן יוסף)

 

עוד על הקשבה:

"לא הקשיבו לי" - ראו כאן

 

ממתק לשבת- חדש! - כאן.
 

*(על פי תהילים קל, ב)