‏הצגת רשומות עם תוויות מעגל השנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מעגל השנה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 ביולי 2018

אספר לכם סיפור...

אספר לכם סיפור... 

כשהרגיש הבעל–שם–טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את לבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל–שם–טוב פתחה את שערי השמים והרחמים. דור אחרי הבעל–שם–טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ'. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל–שם–טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה. ושוב עבר דור והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח–נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר: "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום ששם אירע הדבר - ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. (עפרה יגלין, חרסים שאין להם מנוחה: למקורותיו הפיוטיים של אבא קובנר, תל אביב תשע"ה, עמ' 64-63.) 
  לסיפור זה יש מגוון גרסאות וכן בסיפור שזור כמובן הרעיון שישנה השפעה מיסטית מעצם היות הסיפור מסופר ע"י צדיק זה או אחר, אולם אין זה משנה לענייננו... 
ברצוני להתמקד בשני רעיונות מרכזיים: 
 א. ירידת הדורות. 
ב. חשיבות הסיפור כערך. 
 וכעת אחבר בין השניים... 
הערב ערב ר"ח אב, אנו מצויים בתקופת 'שלושת השבועות' ומהערב ב'תשעת הימים'. עקב ירידת הדורות או שמא המרחק בין תקופת חורבן הבית וביננו אין אנו באמת חשים את הצער, איננו יכולים להבין את האובדן, וזאת מהסיבה הפשוטה שלא היינו באותה תקופה. לא כשבית המקדש היה קיים ולא בתקופת החורבן ואפילו לא בתקופה הקרובה שאחריי החורבן. על דרך המשל אם תשווה בין ילד שאיבד את אביו כשהיה בגיל 10 לעומת ילד שרק נולד, הרי ברור שהילד בן העשר ירגיש הרבה יותר את צער האובדן מאותו ילד שלא הכיר כלל את אביו. 
 אז מה כן אנו יכולים לעשות? לזכור ולספר... פשוט! לספר את הסיפור. 
 שהרי, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון). 

תחשבו על זה... 
חודש טוב, 
עדיה

יום חמישי, 12 באפריל 2018

עלון ליקוטי ממתקי"ם - אייר


עלון ליקוטי ממתקי"ם - אייר

שלום לכם,
לאחרונה התחלתי להוציא עלונים אחת לחודש ובהם מגוון נושאים ורעיונות...
למעוניינים להצטרף לתפוצה, היכנסו לקישור במצגת המצורפת
ועקבו אחרי הדף שלי.

"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק"...
אז מה "הניגון" שלכם? 

שמחה לשלוח אליכם
את "ליקוטי ממתקי"ם" - עלון מספר 4 
על אייר, זיכרון, עצמאות ועצמאות אישית...
חודש טוב! 

ראו כאן - ליקוטי ממתקי"ם מס' 4.

חודש טוב😊
עדיה

יום חמישי, 27 באפריל 2017

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק...

את המנגינה הזאת 
אי אפשר להפסיק... 

צעד ועוד אחד, אות ועוד אחת
והנה מתחברות האותיות לכדי מילים ופסקאות.

יום ועוד יום, דקה ועוד אחת
והנה מתחברים הימים לכדי חודשים ושנים.

תו ועוד אחד, אוקטבה ועוד אחת
והנה מתחברים התווים לכדי זמירות ושירים.

ואת? ואתה?
המקשיבים אתם לצלילים? למנגינת החיים?
ואתם? ואנחנו?
הצועדים אנו בצעדים מדודים?
הממלאים אנו את ימינו בצלילים טובים ונעימים?

לכל אחד ניגון משלו,
לכל עם צליל מיוחד רק לו,
ואנו? כחלק מהעם,
הלומדים אנו מצלילי העבר?
המביטים אנו אל העתיד, במבט מפוכח?
וההווה, מה עליו?

חודש אייר טומן בחובו,
יגון ושמחה
אובדן ותחייה.
ולנו?
רגשות מעורבים של עצב ושמחה,
של דאגה ותקווה,
אך יש עוד מילה אחת או שתיים,
שישלימו את תמונת מדינת ישראל:
אהבה וגאווה.
בתודה לה' יתברך ובענווה.

חודש טוב
עדי'ה.

יום  הזיכרון- ארכיון:
צעיר הלכת לבלתי שוב



יום רביעי, 15 במרץ 2017

כשאביב בלב...

כשאביב בלב... 
כשאביב בלב
כשהוא גדוש ומלא,
גם ביום סגרירי וקריר
בתוכך חמים ונעים.
כשהמבט חיובי
והפוקוס בטוב ובמה שיש,
בתוכך בוערת ומחממת אש.

כשהיום מלא בעשייה ברוכה,
כשהמבט מופנה ל"חצי הכוס המלאה",
כשהחיוך על פניך נסוך ויהי מה...
האווירה שאתה יוצר סביבך
טובה ונעימה.

וכשיש חסרון,
היועילו לך העצב והדיכאון?
ואולי עדיף לעשות מעשה?
להוסיף חיוך
להוסיף עשייה,
להפנות את המבט "לחצי הכוס המלאה".

לעשות טוב למישהו אחר.
לעזור לזולת,
משל היה זה אתה עצמך.
להביט "במראה"
להתבונן פנימה,
להודות על מה שיש
ולהבעיר מחדש את האש.

למלא את הלב,
להתמקד בכאן וכעת!
כי אתמול כבר חלף ואיננו
והמחר חידה עוֹדֶנּוּ.

בברכת
אביב בריא ושמח!
עדי'ה











ארכיון
מאגר סיפורים וקטעי קריאה לפסח- ראו כאן



יום ראשון, 26 בפברואר 2017

הורים

הורים
הורים,
אבא או אמא הם 24/7
מרגע שנולדים ועד 120
גם אם רק אחד נמצא,
גם אם שניהם וגם אם אינם יחדיו.
גם בצעירות וגם בזקנה,
הם ההורים שלנו! 
אין להם תחליף
הם טובים יותר או טובים פחות,
הם אכפתיים או מיואשים,
הם עצבנים או רגועים
אבל! הם עדיין ההורים! 
שלך, שלנו, שלהם, שלו, שלה, שלי
כולם - אמא או אבא
שלך, שלנו, שלהם, שלו, שלה, שלי
יום האם... יום האב... יום המשפחה
יום?
משפחה היא יום יום,
שעה, שעה.
הורים, 
הם שם עבורנו כל השנה...
וגם ברגעים שהם זקוקים לנו
ואולי דווקא ברגעים אלו,
נזכור להם חסד נעורים,
נחשוב על הימים ולילות שהיו שם בשבילנו,
על הדאגה, הרצון, התפילות
שהרעיפו עלינו.
בל נשכח!
הם ההורים שלנו!!! 


חודש טוב ושמח
עדי'ה

ארכיון - מאגר קטעי קריאה לחודש אדר-כאן






יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

סתיו - כיצד ייראו החיים בלעדיו?

סתיו 
הסתיו - כיצד ייראו החיים בלעדיו? 
הוא לא יציב, יש אומרים הפכפך,
כשהוא פה, עלים נושרים,
והעצים נותרים קרחים.
פעם חם ופעם קר,
פעמים אף מטפטף ולעתים שרב.
סתיו,
כיצד ייראו החיים בלעדיו? 
הוא מחבר בין קיץ לחורף,
בין חום לקור,
ויש ויקראו לו עונת מעבר.
בסתיו, מגיע הגשם הראשון
ומביא עמו קצת אבק,
סופות ואולי קדרות מסוימת.
סתיו, 
כיצד ייראו החיים בלעדיו? 
הוא שונה,
יש לו יכולת שינוי בכל רגע נתון.
הוא אחר,
הוא מכיל בתוכו את כל העונות.
הוא מיוחד,
הוא סמל להתחלה חדשה.
סתיו,
לא נוכל בלעדיו.

לכל אחד מאיתנו ישנו "סתיו" 
הביטו בו בעיניים פקוחות וטובות, 
שמחו בו! 
מצאו בו את נקודות האור, 
הוא כאן עבורנו, 
הוא מחבר אותנו לעצמנו! 

רק טוב,
עדי'ה

                                                       

יום רביעי, 27 ביולי 2016

מעט על ציפייה...

מעט על ציפייה... 
"את חכי לי ואחזור, אך חכי היטב" 
מבקש כותב השיר.* 
ואני תוהה היחכה אדם לכאורה לשווא? 
היכול אדם להמשיך ולחכות ולקוות... עד כלות? 
בשיר אומר הוא לנו, כי עצם האמונה שיחזור, היא זו שנתנה לו את הכח להיות, לחיות: 
"איך נצלתי - זאת נדע רק אני ואת: כי יותר מכל אדם לחכות ידעת." 

ואם בשיר, הנראה כשיר אהבה פשוט ועוסק בחיי השעה מצאנו דבקות במטרה ועומק כוונה, אולי נוכל להרשות לעצמנו להתבונן בקשר העמוק והנצחי, בין הקב"ה לעם ישראל... 
ימי בין המצרים – ימים קשים המסתיימים בתשעה באב (או י' באב), יום חורבן בית המקדש. 
ומיד לאחר מכן (שבת נחמו), אומר לנו הקב"ה: "נחמו נחמו, עמי--יאמר, אלוהיכם [...] קול קורא--במדבר, פנו דרך ה', ישרו, בערבה, מסילה, לאלוהינו [...] ונגלה, כבוד ה', וראו כל-בשר יחדיו, כי פי ה' דיבר" ( ישעיהו מ', א'-ה'). 
ומסיים במילים: "וקויי ה' יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים; ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו". (ישעיהו מ', ל"א). 
אם כן, המקווים אל ה', המחכים ומצפים, הם המתנחמים. ויחד עם זאת הם גם אלו, שאת הגאולה מקרבים. 
שנזכה! 
 עדי'ה 

* מילים: קונסטנטין סימונוב. לחן: שלמה דרורי. תרגום: אברהם שלונסקי.

יום חמישי, 14 ביולי 2016

הקיץ פה...

הקיץ פה...
הקיץ פה סביב ובפנים מרגיש אביב (?!). 
החום, הלחות והמולות של ילדים, 
יש ויאמרו מפחיד, מלחיץ... 
ואולי נאמין שדווקא – מלהיב (?!) 
החיות הבלתי פוסקת של הקטנים, 
מזרימה את האנדרנלין של כל אם ואב. 
והנוער המתנער מכל מסגרת והליכה בתלם, 
מנער את הוריו... 
ה"נבהלים", כדאי שיעברו לצד ה"נלהבים". 
המבט המבוהל שלנו משדר להם – 
חירות אינסופית והרבה... בלאגן... 
אם נביט בהתלהבות (וגם נציב גבולות מידי פעם) 
וננסה קצת "להיזכר" בעבר הלא רחוק שלנו, 
אולי נצליח מעט לצמצם את הפער ולמצוא את היופי שבנוער. 
נכון, כשהם מחפשים ריגושים זה לא פשוט. 
אכן, כשהם לנו פתאום "נעלמים", אנו אובדי עצות. 
ויחד עם זאת יש בהם הרבה תום ואהבה, 
יש בהם התחדשות מתמדת ושמחה. 
אם נביט בהם בעיניים אוהבות, וניתן להם להרגיש את ידינו המלטפות. 
אם נחדיר בהם את הרצון להצליח ולהיות הכי טובים שבאפשרותם. 
אם נאמין שהם מסוגלים... וידעו הם, שניתן לפנות אלינו בכל דבר ועניין. 
אזי נוכל גם בעתות משבר לתת יד מחזקת, להיות להם לאוזן קשבת. 
וחשוב יותר מפלס "הבלאגן" ירד פלאות, ובעז"ה יעברו הם את הקיץ בשלום. 
 והקטנים? נכון צריך להעסיק אותם, 
אבל לא באמת חייב לסגוד להם או לקניונים... 
מותר ואפילו רצוי, מידיי פעם לומר להם לא! (שאינה משתמעת לשתי פנים) 
אין צורך להעמיס להם את כל היום באטרקציות מהעולם החיצון. 
הם רק זקוקים שנתייחס אליהם, נחייך, נשיר איתם ואולי נרקוד (גם אם יש לנו רק 5 דקות). 
כי כל שהם רוצים זה, שנחבק ונאמר להם שהם הכי מתוקים בעולם. 
ושאנו אוהבים אותם יותר מכולם. 
בהצלחה! 

 בברכת: 
קיץ בריא וטוב.
עדי'ה

יום רביעי, 10 בפברואר 2016

כשהשמחה מתדפקת על הדלת

כשהשמחה מתדפקת על הדלת
נקישות קלות העירוני משנתי,
נקישות קצובות, האירו את מחשבתי.
תחילה הופיע גיל ולאחריו הגיעה שמחה,
ובשניהם יחדיו מצאתי חדווה גדולה ורינה.
בניגון חרישי נכנסו לביתי,
בצליל שמיימי האירו את יומי.

 ועוד טרם הבנתי מה הביא אותם הלום,
ותהיתי שמא אני בחלום?!

"שמחה וגיל", שאלתים,
"מה היום מימים?"
ושניהם מביטים בי, מופתעים מחויכים,
ועונים: "כמים הפנים לפנים"...
ואינני יורדת לסוף דעתם,
ושוב תוהה, הייתכן? האמנם?

ואז הפחד מבצבץ בקרבי,
אולי טעו?
שמא לא אלי נשלחו?
ועוצמת את עניי חזק, חזק,
חוששת לפתחם,
ולגלות שיצאו הם לדרכם.

אך שמחה אינה מרפה,
וגיל מחליט שלא יתכן...
ולכן, מחליט הוא לעשות מעשה,
ולוחש הוא משהו לשמחה,
ושניהם פותחים בשירה:
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד",

ופותחת את עיני בזהירות,
ואכן הם עוד שם, שרים ושמחים.
ומבלי משים, מצטרפת אני לשירתם,
תחילה בשקט ואח"כ בקול,
ואט אט, מציפה השמחה את ליבי,
וחיוך גדול מתפשט בקרבי.

ולפתע שמחה וגיל, קמים.
מתנצלים כי חייבים הם להמשיך בדרכם,
כיוון שיש עוד כמה כמותי,
שעליהם לנקוש בדלתם.
אך ליבי מלא בשמחה וגיל,
ואעפ"י שהם יוצאים,
הם נותרו בתוכי.

 ועוד טרם הבנתי מה הביא אותם הלום,
ותוהה שמא אני בחלום?!


 חודש של שמחה ואורה, 
עדי'ה

יום שני, 11 בינואר 2016

היום וההולדת... לכבוד חודש הצמיחה והפריחה- שבט.

היום וההולדת... 
לכבוד חודש הצמיחה והפריחה - שבט.

יום הוא גם הולדת
והולדת יש יום יום,
בכל יום יש פליאה מחודשת,
ו"הולדה" היא פלא גדול.

יש ונולד האדם בעולם,
יש ונולד רעיון ב"עולם קטן" (האדם).
ובכל הולדת יש יום וליל,
פעמים כחמה מאירה- אור ישר,
פעמים כסהר "מחזיר אור"- אור חוזר.

ושניהם יחדיו (היום והליל) - יממה.
ים (ימ), מ-ה' (מה)?
הן הים והרקיע נבדלו,
ולבנה אינה כאור חמה.

יש ועולה מחשבה בהירה,
יש ונולדה יצירה מופלאה.
והנה - כשנפגשים השניים,
היום וה-הולדת.
הרי שמדובר בכפל כפליים.

הרעיון, המחשבה, היצירה הנהדרת,
בעולם "ים-מה",
ב"עולם קטן"- שנברא בצלם (אלוקים).
יום בו נולדת, כן! את ואתה!
יום בו הולדת, הציפה השמחה.

היום מיוחד, וההולדת מיוחדת,
הנולד או הנולדת מאירים העולם,
ויחדיו- 'יום הולדת', כן! שלַך ושלךָ...
יצירה לתפארת, שלמות והדר,
מנגינה מיוחדת, שנשלחה לעולם!

בברכת:
חודש טוב ומבורך!
עדי'ה


*ברכות לכל אחד ואחת, ברכה מיוחדת לילדיי יום ההולדת, ילדיי האתמול, היום והמחר... לחיים! לחיים!

יום שישי, 11 בדצמבר 2015

טבת שהופך לטובות

טבת שהופך לטובות
כשעבים פזורים מעלי,
 והקור חודר לעצמותיי.
מביטה אל האופק הנראה רחוק,
ומוצאת כי האור בו, מתוק-מתוק.
כשימי כסלו וחג האור, מאירים בליבי,
אזי יודעת כי גם כשמחשיך היום, הליל מאיר.
וטבת... כשמופיע במלוא הדרו,
חשוך ומקפיא, יש ויאמרו כי 'דין' עניינו.
מדפדפת בחדרי הלב, 
 נאחזת באבוקה קטנטנה,
שנותרה בי פנימה, מאירה ונעימה.
וצועדת צעד אחר צעד, 
אל האופק הנראה רחוק.
אותו אופק שאליי כה קרוב, 
ומוצאת בו אור נעים ומתוק.
והחשיכה מאירה שוב מעלי,
והאור מתעצם ומסנוור את עניי.
וטבת מתמלא רחמים,
וטיפות מים מלטפות את החיים.
וטבת? מופיע במלוא הדרו,
כן טבת – שהופך לטובות. 

 חודש טוב 
עדי'ה


יום חמישי, 12 בנובמבר 2015

כסלו - כשהנשמה מאירה...

כסלו-כשהנשמה מאירה...
כסלו,
חודש בו נרות חנוכה מאירים את הפנים והחוץ.
בכסלו יש אומרים, 
נמיכות הקומה, שאנו מביעים בנמיכות הנרות,
מגביהים את היחיד ואת העם, 
מעל ומעבר לעשייה, לָעולם.

ויש אור פנימי (באדם ובבית).
ומאירים החוצה (ל'אחר', לחצר).
וסביבון מסתובב סביב עצמו, כעולמנו.
ונופל וקם, וממשיך עוד ועוד.
כאותו עם סגולה,
כן אנו! כולנו. (צריך ורצוי- 'גאוות יחידה')

פעמים הדגש על הנ' – הנס בחיינו.
פעמים על הפ' – המדגיש את קדושת המקום, פה בארצנו.
ויש גם היה, והנס הוא גדול.
מתחברים יחדיו, ההווה, העבר, והעתיד שכבר פה.

והוא היה והוא יהיה, 
והוא הווה, וסיבת חיינו.
בכל זמן ומקום,
אליו נשואות עינינו,
אליו רוחשות שפתינו.

ובחודש האור, המזכיר את הקדוש לנו מכל - בית מקדשנו.
שומה עלינו, להאיר את עולמנו.
הארת פנים, נתינה וחסדים,
יחדיו שבטי ישראל,
כל אלו, שאת דרכנו מאירים.

ונחזור להתחלה... (כי "סופו נעוץ בתחילתו")
כסלו, 
חודש בו נרות חנוכה מאירים את הפנים והחוץ.
בכסלו יש אומרים, 
נמיכות הקומה, שאנו מביעים בנמיכות הנרות,
מגביהים את היחיד ואת העם, 
מעל ומעבר לעשייה, לָעולם. 

 ”כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים“ 
(הרב קוק, מגד ירחים, מאמרי ראי“ה ב‘ תרע"ד, עמ‘ תק)


  חודש טוב ומבורך! 
עדי'ה


יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

"ושוב הולך אני" (או מהסוף להתחלה...)

"ושוב הולך אני" (או מהסוף להתחלה... )

ושוב הולך אני אל עבר היעד,
ואוסף בדרכי אבני דרך קטנים.
אבני גיר, אבני גביש,
ואבני חן קטנטנים.

דורך אני על חצץ מידיי פעם,
ורגליי מנסות להתרגל לגבשושיות.
פעמים התחושה שהנה... מועד אני הפעם,
ופעמים חש, כי דווקא הם אלו המרגליות.

ומביט אני אל עבר המטרה,
ותוהה האם זוהי מטרת העל?
או שמא עוד תחנה,
בדרך לכבוש את פסגת ההר?

הולך ימים ולילות,
שוחה בימים ובנהרות.
משתמש בכל משאב שנראה לי כמתאים,
ומתפלל את החזון להגשים.

והנה עוד רגע ואעפיל מעלה,
והנה עוד מעט, אגיע אל היעד הנכסף.
ותוהה האם אכן הגעתי? זהו? נגמר?
ואולי הדרך בה הולך אני, היא העיקר?

ושוב יוצא אני לדרך, העולה אל ההר...

שנה טובה וברוכה,







עדי'ה. ערה"ש תשע"ו.



יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

"שירו לו, זמרו לו"...

"שירו לו, זמרו לו"...
אבינו, אב הרחמן,
באים אנו אליך, לבקש מחילה,
ולכאורה, במקום לבכות ולהתחנן, 
שרים אנו בניגון ורננה:
"אדון הסליחות, בוחן לבבות / חטאנו לפניך רחם עלינו".
על מה השמחה? היכן המורא?
יש ויאמרו, אכן! זהו דור הגאולה.
דור הזקוק לחיוך, לחיבוק ולחיבה.
דור שאינו מסוגל "על הסלע להכות".
דור המבקש פניך ראות.
דור המביט בנבכי נשמתו,
מחפש משמעות בחייו, בדרכו:
"גולה עמוקות, דובר צדקות / חטאנו לפניך רחם עלינו".
ואנו, בניך ובנותיך
לך נשיר ונזמר,
תהילות, הלל, גילה ורנן.
בלב שמח, באהבה,
כי לך ההדר והשירה:
"הדור בנפלאות ותיק בנחמות / חטאנו לפניך רחם עלינו".
והנה עוד רגע ותחל השנה,
לא נדע צפונותיה, לא נבין קורותיה.
ואתה מלכנו, הרואה למרחוק,
שמור נא עלינו, מאויבים ומהמורות:
"פועל ישועות צופה עתידות / חטאנו לפניך רחם עלינו".
 שמע תפילתנו, קבל זעקתנו. 
מודים אנחנו לך, אבינו מלכנו:
"שומע תפילות תמים דעות / חטאנו לפניך רחם עלינו".
הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ; הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילוֹתָיו.
שִׁירוּ-לוֹ, זַמְּרוּ-לוֹ;שִׂיחוּ, בְּכָל-נִפְלְאוֹתָיו. 
הִתְהַלְלוּ, בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ; יִשְׂמַח, לֵב מְבַקְשֵׁי ה'. 
דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ; בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד. 
(תהלים ק"ה, א-ד)

ארכיון:
אלול וראש השנה

יום רביעי, 3 ביוני 2015

ברכת סיום לשנה"ל תשע"ה


ברכת סיום לשנה"ל תשע"ה

ממש לפני סגירת הדלת, על שנה כה מְלַבְלֶבֶת,
נודה לכל העוסקים במלאכה שאפשרו צמיחה ופריחה.
ולמרות שאנו בשנת שמיטה, ואולי דווקא משום כך, למדנו כי ה"הפקר" אינו הפקרות, אלא "מרחב מחיה".
והחינוך אינו לחנוק, כי אם "אוויר לנשימה".
ובעזרת טיפול נכון ועקבי ב"גינה", לאורך זמן
זוכים לראות פירות הצומחים, לכאורה מעצמם.
בשנה שאין לעבד ולהשקות בה האדמה,
גילינו שחינוך לעבודת המידות מצמיחה ומגדלת את "עץ השדה" - הוא האדם.
חווינו שנת אמונה, בזכות "השבת" כי שבת היא לארץ- השמיטה.
זכינו לצמוח ולהצמיח,
זכינו את "השממה" להפריח.
בעזרת אמון, חיוך עקביות והרבה אהבה,
הקמנו עוד נדבך לבנייה.
שנזכה תמיד לחנך בדרך האבות והאמהות,
שנזכה באמונה שלמה את ה' לעבוד.
  ונסיים בדברי רבי קלונימוס קלמן שפירא הי"ד: "כי לא את שכל התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, את הרוח והנשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים, לקשרן באלוקי ישראל [...] הנה, עד כמה שיודע כל אב וכל מלמד, שבניהם ותלמידיהם הקטנים אשר לפניהם, לא יישארו בקטנותם, רק יגדלו ויהיו לאנשים גדולים בשנים, ואפשר גם גדולים בתורה ובעבודה, מכל מקום, ישנם אשר תכליתם היא רק מה שנגד עיניהם עתה, וכיוון שרק נערים נגדם, לכן רק לחנך אותם לנערים טובים מטרתם, ותורה ויראה רק כערך ילדותם רצונם להכניס אל קרבם, ודי להם בזה. אבל האמת כי מלמד ואב כזה חוטא הוא נגד ה' ונגד עמו. מכיוון שהמלמד והאב צריכים לדעת שאת בני ה' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גננים הם בגן ה' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראו בהם נערים אשר לפי הכרתם מרי נפש הם ומידות רעות להם, ידעו שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם. אין מידה וטבע רעה בהחלט בילד מישראל, כבר הורונו קדושי ישראל ומרן הבעל שם-טוב [...] רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם!
 (מתוך: חובת התלמידים, האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד, עמוד י')

ארכיון סיום שנה:

יום שלישי, 19 במאי 2015

מתן תורה- עם ישראל ככלי לקירוב הלבבות.

מתן תורה - עם ישראל ככלי לקירוב הלבבות.
 חג שבועות הרי הוא חג מתן תורה, אם כן מדוע נבחרה דווקא קריאת מגילת רות בחג זה? שהרי לכאורה היינו מצפים ללמוד הלכה ומצוות, ואולי לקרוא מגילה אחרת, כגון, שיר השירים שראו בה חז"ל את סוד הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה. עונה על כך בעל ה"שפת אמת": "תקנו מגילת רות בשבועות לומר כי ע"י שנבחרו בנ"י במתן תורה הם כלים לקרב כל הגרים כי בנ"י נקראו ראשית תבואתו שהיא הפרי שבשבילה נברא הכל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית פי' ראשית היא התחלה והעיקר הפנימיות כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' לכן נק' יום הביכורים שנגמר הפרי. אבל בנ"י יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו כמו שיהי' לעתיד אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. ואז יהי' טוב אחרית דבר מראשיתו. ובאמת כפי מה שמעלין בנ"י גם מן האומות מתרוממים הם ביותר. וזה עצמו פי' הקדמת נעשה לנשמע. כי בנ"י הבינו זאת שנבחרו כדי לקרב הכל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה. כתיב הכא נעשה וכתיב התם נעשה אדם. כמ"ש את הנפש אשר עשו ותרגום אונקלוס דשעבידו לאורייתא ועי"ז נשמע. כמו שהוא בפרט כפי תיקון המעשים לקרב כל מעשה הגוף אל הנפש אז מאיר הנשמה באדם. כמו כן בכלל כפי תיקון כלל ישראל לקרב מן האומות כך מאיר בהם התורה. וכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, כי בנ"י הם באמת חלק ה' ותורתו. אבל גם זאת ממדת האמת לעשות חסד לקרב גם את הרחוקים הבאים לשם שמים. אמת ליעקב התורה. חסד לאברהם שנתקרב גם מזרע לוט רות המואביה" (שפת אמת, שבועות-במדבר, תרס"ד)
 כלומר, מגילת רות נבחרה לדבריו, ללמד אותנו עם ישראל, את חשיבות קירוב הגרים, הן לגרים והן לנו כעם. (והראייה שקירבו את רות מזרע מואב). ובלשונו: "תקנו מגילת רות בשבועות לומר כי ע"י שנבחרו בנ"י במתן תורה הם כלים לקרב כל הגרים"...
 מדבריו אלו ניתן ללמוד, לא רק לגבי הגר, כי אם לגבי כל אדם שאינו "אני". חסד, עזרה לאדם אחר ובמילים אחרות, העלאת השני, לא מורידה מאתנו כהוא זה, כי אם מעלה ומרימה אף אותנו.
עלה למעלה עלה, כי כח עז לך.
 יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.
 אל תכחש בם פן יכחשו לך.
 דרוש אותם - וימצא לך מיד. 
 (אורות הקודש, הרב קוק) 
 חג שמח! 
עדי'ה
ארכיון:



יום שני, 4 במאי 2015

מה עניין "חץ וקשת" לל"ג בעומר ולחינוך הילדים?

מה עניין "חץ וקשת" לל"ג בעומר ולחינוך הילדים?
אומר דוד המלך: "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים" (תהלים קכ"ז, ד'). מדוע ממשיל דוד המלך את בני הנעורים לחיצים ביד גיבור? ומה הקשר בין נערים לחיצי גיבור? להלן שני הסברים:
האחד, כשהגיבור רוצה לקלוע במטרה, לפני מתיחת הקשת ויריית החץ, עליו להסתכל ולכוון היטב את החץ למטרה, ורק אז יהיה סיכוי שיקלע במטרה. ולא יעלה על הדעת שהגיבור יירה את החץ ורק אחר כך יכוון את החץ למטרה. כי אחרי שיצא החץ מתחת ידו, אין לו כל שליטה. כך כל עוד הילד תחת חסותם ושליטתם של ההורים, המורים, יש סיכוי ואפשרות לכוון אותו ולעצב את אישיותו, אבל כשיצא מרשותם, אין כל סיכוי לחנך אותו כפי חפצם, שכן הוא ברשות עצמו.
והשני, הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל מסביר: גיבור הרוצה לקלוע למטרה, הסיכוי גדול יותר כאשר הוא מצמצם פער, ככל שמתקרב והטווח למטרה קצר, יש יותר סיכוי לקליעה. לא כן כשמתרחק מהמטרה הרי ככל שיתרחק, כן הסיכוי יהיה רחוק יותר. והנמשל- אם ההורים מתרחקים ואינם מתקרבים ומתחברים לילד, לא מרעיפים עליו מספיק חום ואהבה, אלא, נותנים לו הוראות מרחוק ומסתכלים עליו מלמעלה, הסיכוי להשפיע ולהצליח הוא קטן, אם בכלל. חינוך דורש זמן ומאמץ, הרבה סבלנות, וכגודל ההשקעה כך גדל הסיכוי להצלחה כפי האמור: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", עמלינו אלו הבנים. (עפ"י קטע מאמר ממקור לא ידוע).

ובעניין ל"ג בעומר, נשאלת השאלה: מהו הקשר בין יריית חצים מקשת לבין רבי שמעון בר יוחאי? מובא בתלמוד: "כל ימיו של רבי שמעון בר יוחאי לא נראתה הקשת בענן" (ברכות ס"ה, ע"א). סימן הקשת בענן, מורה על דור המצוי בירידה רוחנית, אך הקב"ה מרחם עליהם ונותן קשת ברקיע כדי לרמוז להם על כך, ולעורר אותם לתשובה. כפי המובא בספר בראשית: "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ... וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם, ובין כל נפש חיה בכל בשר, ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלוקים ובין כל נפש חיה, בכל בשר אשר על הארץ" (בראשית ט', י"ג-י"ז). רש"י (שם): "כשתבוא מידת הדין לקטרג עליכם, אני רואה את האות ונזכר". ונחזור ל"חיצים ביד גיבור", בהקשרו לרשב"י: רבי אברהם שמחה מבארנוב מביא טעם נוסף לפסוק: "הנה בהיות רבי שמעון בר יוחאי הראש והראשון שגילה סתרי תורה בספרו הזוהר הקדוש, וכל בעלי הקבלה המה עדיין תלמידיו. על כן נחשב כאילו הוא בעצמו עדיין בחיים כי לא פסק כוחו, והוא כדוגמת החץ העושה את הפעולה למרחוק. לכך ביום ההילולא שלו יורים בחיצים לאות על כוחו של התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי שזכותו וצדקתו לעולם עומדת". (עפ"י מאמרו של הרב יוסף וייצמן -ראו כאן)

שנדע אי"ה לכוון את ה"חיצים" ל"מטרות" הנכונות, ולשמש כחץ העושה פעולתו מקרוב ומרחוק.
ל"ג שמח
עדי'ה
כמו כן ראו:





יום חמישי, 19 במרץ 2015

לקראת פסח - מאחורי התחפושת...

לקראת פסח- סיפור "מאחורי התחפושת"...
פורים מאחורינו ופסח לפנינו, האם אכן התחפושת הינה רק בפורים? או שמא אנו ברוב השנה מחופשים? ואולי דווקא בפורים אנו מרשים לעצמנו להסיר את "המסכה", את המוסתר בליבנו ובשם "התחפושת" להיות לשם שינוי "אנחנו"? להלן סיפור לפסח, הממחיש את הפנימיות שלנו, את המיוחד שבנו, ושום "מסכה" לא תוכל להסתיר זאת...
 מודעות הענק משכו את עיני העוברים והשבים, רבים התגודדו לידן וקראו את אשר נכתב בהן: "הצגת ליל הסדר, מחזה משעשע שלא ישכח מלבכם ימים רבים. על ידי מיטב הבמאים והשחקנים. בואו בהמוניכם!". הימים הם ימי השלטון הקומוניסטי באומן. כמו בכל עיר בברית המועצות, היו שני סוגי יהודים: כאלו שדבקו במסירות נפש בשמירת התורה והמצוות חרף הסכנה שבדבר; וכאלו שלדאבון לב נסחפו עם רוחות הזעף הסוציאליסטיות שניערו מעליהם כל זכר יהדות. לא מעטים מהם קיימו בהידור את מאמר חז"ל: "למה נמשלו ישראל לכוכבים ולעפר? שכשעולין – עולין עד לכוכבים; וכשיורדין – יורדין עד לעפר"… אלה האחרונים הפכו לחוד החנית במלחמת השלטונות בקדשי ישראל ולא בחלו בשום דרך, כולל הצגות היתוליות שתוכנן הפיכת מצוות התורה ללעג ולקלס. וכאן אנחנו מגיעים למודעות הענק המבשרות כי "ההצגה הגדולה – הצגת ליל הסדר" הגיעה לעיר. מובן שמי שעמדו מאחוריה היו יהודים מן הסוג השני, אלא שכבר נאמר: "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא", גם יהודי הנראה כגרוע שבגרועים הרי בעמקי נשמתו מהבהב ניצוץ קדוש של אמונה. יעידו על כך צמד השחקנים מ'הצגת ליל הסדר' שפקדו את ביתו של רבי לוי יצחק. אך בל נקדים את המאוחר.
 בביתו יושב רבי לוי יצחק בנדר, מגדולי חסידי ברסלב, וסועד עם בני משפחתו את סעודת שבת חול המועד פסח. לפתע, נקישות על הדלת. ניגש רבי לוי יצחק ופותח. מולו עמדו שני יהודים גלויי ראש וגלוחי זקן. "שבת שלום וחג שמח" ברכוהו. השיב להם רבי לוי יצחק לשלום, אם כי ניצוץ של חשד כרסם בלבו: מי יודע מי הם? אולי שוטרי חרש, בלשי הנ.ק.וו.ד? באותם ימים קינן החשש בלבו של כל יהודי חרד, שמא עוד קט יאסרוהו "בעוון שמירת יהדות". כאילו כדי לאשש את חששו, פנו אליו השניים בשאלה: "האם תוכל לתת לנו מצות לחג?" 'אכן, כפי שחשבתי, מדובר באנשי המשטרה החשאית. מה אעשה? מאין יבוא עזרי?' – הרהר. למרות סערת לבו, שמר על ארשת פנים שלווה: "מצות?! על מה הנכם מדברים? אין בביתי דבר כזה!" אך השניים לא סבו על עקבותיהם; הם נשארו נטועים על עמדם, ולהפתעתו הבחין רבי לוי יצחק בהבעת צער ואכזבה על פניהם; לא שנאה, לא מבע עיקש של רודפי דת, אלא פשוט צער אמיתי. בנימת תחנונים החלו מספרים לו מה הביאם הלום: "דע לך יהודי יקר, כי מעולם לא נכשלנו באכילת חמץ בחג הפסח, זה מבחינתנו קו אדום שאיננו חוצים אותו. נודה ונבוש, כי אכן הגענו אל העיר למטרה מבישה ביותר, להשתתף ב'הצגת ליל הסדר'; שלא בטובתנו נגררנו לעשיית שחוק והיתול מן החג הקדוש ומצוותיו".
 רבי לוי יצחק לא ידע את נפשו. טביעת עין לו; יודע הוא להבדיל בין סוכני נ.ק.וו.ד המתחזים לאנשים תמימים, לבין יהודים תועים שבתוך לבם מפכה מעיין טהור של אמונה בה'. בקשב רב האזין לשיח ליבם של זוג השחקנים היהודים: "אומנם נראים אנו כגויים לכל דבר, אך באין רואה שומרים אנו על מצוות החג. איש אינו יודע על כך, לא הבמאים ואפילו לא חברינו הקרובים למקצוע. באנו אליך לאחר ששמענו שאצלך נוכל להשיג מצות מהודרות. אנא ממך, אל תשיב את פנינו ריקם!" בעוד רבי לוי יצחק מופתע ממה ששומעות אוזניו, המשיכו השניים: "היום הוא שבת קודש, איננו יכולים לשלם לך, אך האמן לנו, לאחר צאת השבת נופיע שוב בביתך וניתן לך את מלוא התשלום על המצות". "המתינו כאן מספר רגעים", אמר להם רבי לוי יצחק, ונעלם אל תוככי הבית. האנשים הביטו זה על פני זה: האמנם הוא יאמין לנו וייתן לנו את מבוקשנו? לא חלף זמן רב, ורבי לוי יצחק ניגש לפתח הבית כשידיו אוחזות בחבילת מצות עטופות היטב והגיש אותה לשני ה'שחקנים'. ניצוץ השמחה שהבליח מעיניהם לא נעלם מעיניו: שמחה אמיתית של יהודים החפצים לעשות רצון יוצרם. לאחר צאת השבת חזרו השניים אל ביתו ופיהם מלא תודות וברכות. הם שילמו לו את הסכום שביקש ואף קנו אצלו מצות נוספות שיספיקו להם להמשך החג. זמן רב לאחר שעזבו את ביתו, עדיין היה רבי לוי יצחק נתון תחת הרושם העז, שהותירה בקרבו הפגישה עם שני היהודים הנראים כרחוקים מיהדות, אבל מסתבר כי מים רבים לא הצליחו לכבות את שלהבת אמונתם בבוראם.
 כל ימיו היה מספר סיפור זה, כדי להמחיש עד כמה לא ניתן 'לומר פירושים' על יהודי, אפילו אם הוא נראה כאחד שכל מטרתו להתלוצץ מן המצוות. שכן אין זו אלא 'תחפושת' בעלמא…(הסיפור הובא מתוך: אתר סיפורים).
 "אהבת חברים אמיתית היא 
להרגיש מה חסר לחבר"
(ר' משה לייב מסאסוב) 

 בברכת חג שמח וכשר

יום שלישי, 20 בינואר 2015

מעט על חודש שבט...

מעט על חודש שבט...
בחודש שבט מצויים שני דברים חשובים, האחד: מזל החודש הוא ה"דלי"- המשול לעם ישראל, והשני: צמיחת האילנות והשיא "עלה השרף באילנות" - ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. הדלי הוא כלי קיבול... אין לו דבר משל עצמו, ותפקידו לקבל את המים, להכיל. לאחר היותו מלא (ואפילו שאינו מלא עד הסוף), באפשרותו לטפטף (ולאו דווקא כי יש בו חור..), לשפוך, להרעיף, מתכולתו ואף את כול התכולה. והמים היוצאים ממנו מרווים ומשקים את החי, את צומח ואף מועילים לדומם. הוא יכול להתמלא ולהתרוקן פעם אחר פעם, ויותר מכך, הרי הוא חייב להתרוקן אם הוא מעוניין שוב להתמלא. בתוכנו מצויים אנשים ה"רואים" ו"שומעים", הם אלו שמביטים מעבר לפרצוף (לפנים) ולסטיגמות, אלו השומעים את הנאמר בין המילים ופועלים להיטיב כל העת, הם רואים את השני ומחפשים לדעת מה צרכיו, במה יוכלו להועיל לו וכדו', והם פה בתוכנו, נותנים בכל דרך אפשרית, פעמים רבות בשקט בסתר, ואנו כלל לא מודעים לכך, לא מבחינים...
בימים של "לפני הבחירות" לפעמים אנו שוכחים את היותנו עם ישראל, את מהותנו... כדי להזכיר לעצמנו, שבסה"כ, אנחנו עם מדהים! ובכל זאת, בתקופה זו שאנו רואים אדם זה או אחר, המעדיפים לספר על הפגמים של השני, נזכיר לעצמינו (ואולי גם להם) כי להכיר את העומד מולי אני צריך לשמוע עליו, מה הוא, מי הוא ולא מה הבעיה ב"אחר"... 
יש בנו את התכונה המופלאה של אהבת חינם: עוזרים, תורמים, אכפתיים לפעמים עד כדי "חנק" (ראו: מבצע "צוק איתן"), כולנו באמת רוצים להועיל, יש היודעים לעשות זאת בסתר ויש מי שמעדיף ב"קולי קולות"... ואם בדלי עסקינן, הרי הוא מחבר אותנו לנושא השני... 
הצמיחה! כדי לצמוח צריך מים "לשתות", כדי להצמיח צריך "להשקות"... המים צריכים להיות נקיים וזכים, מים חיים... הצמיחה פעמים איטית מאוד והדרך מפרכת, אבל "מגדלת" ופירותיה מתוקים. הצמיחה אינה רק בשדה או בפרדס כי אם באדם, בעם ובעולם! המים, חז"ל לימדנו, הם- התורה המצוות, העשייה הברוכה... הצמיחה כפי שאנו מכירים מתחילה בהטמנת "זרע" קטן וטיפוחו, ונראה כי המים וה"זרע", הם מוטמעים יחדיו בכל אחד ואחת מאיתנו. כיצד? המיוחד שבכל אחד, הוא הגרעין, הניצוץ ששייך רק לו. העשייה, עצם הרצון להתפתח ולפתוח את הניצוץ, אולי הכשרון... וכל זאת על מנת לתת, לתרום, לאפשר לשני גם "לגדול", כל אלו הם כאותם מים זכים, הבאים להרוות את הצמא, המשקים את "השדה". 
 בעז"ה שנזכה לצמוח ולהצמיח, לשתות ממקור מים חיים, ולהשקות את הצמאים.
חודש טוב ומבורך!

יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

כסלו - ברכה לחודש טוב!

כסלו - ברכה לחודש טוב!
  על כסלו נכתב כבר רבות, 
גם על כאב וגם על שמחות
מה נותר עוד לחדש?
הרי אנו צרכני חדשות כל שעה, כן גם בשש...
 ובכל זאת היאך ניתן להתחיל חודש 
של אורה והארה,
ללא יחס או מילה טובה?
 ימים סגריריים עוברים עלינו כעם 
 ויש יאמרו – לאום
קר וחושך גם ביום, ממש
וגם כמשל, כדמיון...
 ובכל זאת השמש מאירה פעמים.
 ויש הרואים זאת להיפך...
מאירה היא כל העת, ומידי פעם עננים מכסים
והכל רק עניין של נקודת מבט.

לכבוד חודש בו ניצחו החשמונאים את היוונים,
שהרי על כן אנו חוגגים...
נאחל לעצמנו לעם, ללאום לפרט ולכלל,
ימים של אורה ושמחה,
ימים של בריאות ורפואה,
ימי אור וחמימות,
גם אם גשום וסוער בחוץ...
ימים של אחווה ואהבה,
ימי שלום ושלווה,
ונחת רוח יהודית שלמה!

 ובעז"ה שנזכה -
"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא". 
(ישעיהו, פרק ל, פס' כ"ו)
ציירה ש. הדר
בברכת: חורף בריא!
עדי'ה

שו"ת הלכה אקטואלי- לחנוכה
הלכות חנוכה
ארכיון לחודש כסלו וחנוכה:
כסלו חודש האור וההארה
האור הגנוז שבלב
מה בין דאגה חנוכה, אמונה ותפילה?
פסק זמן- זמן ליישוב הדעת - סיפור - עם הצעה לפעילות.