בשבילי החיים

בשבילי החיים

בשבילי החיים צועדים אנו.
פעמים השבילים נראים לנו רחבים וארוכים,
משל היינו בני אלמוות.
פעמים נראים לנו צפופים וקצרים,
כמאמר דוד המלך:
"כי גז חיש ונעופה".

יש ויאמרו כי השביל כבר נסלל עוד טרם אדם נולד,
ויש ויגידו כי לא כך הדבר, אלא אנו סוללים את דרכנו.
וכולם מסכימים כי כך או כך,
התייחסותנו לדרך היא היא החשובה.
ובתוך הטלטלות, המהמורות, העליות והירידות,
יש לנו את הבחירות...
כאלו הנראים מזעריים וחסרי משמעות
וכאלו המשולים ל"פילים" מבהילים...

ובכל העת אנו תוהים, האם בחרנו נכון?
האם זו הדרך הכי טובה עבורנו?
ומה אם טעיתי "ואלך לאיבוד" בשביל שאינו מוכר?
והקושי להחליט פעמים קשה מנשוא,
וגם כשלכאורה החלטנו, הפחד... מבצבץ ועולה.

בשבילי החיים צועדים אנו,
חולמים, כמהים, מבקשים רק טוב.
מה צופן העתיד? זאת לא נדע.
נישא תפילה לממלא כל עלמין:
זכה נא אותנו במתנת חינם-
עזרנו נא אך הפעם הזאת
אחוז בידינו לבל ניפול
שלח ברכה והצלחה בכל אשר נבחר
עשה רצוננו כרצונך,
כל העת בדרך העולה אל ההר.

בברכת:
דרך צלחה!

כשהשמחה מתדפקת על הדלת

כשהשמחה מתדפקת על הדלת

נקישות קלות העירוני משנתי,
נקישות קצובות, האירו את מחשבתי.
תחילה הופיע גיל ולאחריו הגיעה שמחה,
ובשניהם יחדיו מצאתי חדווה גדולה ורינה.
בניגון חרישי נכנסו לביתי,
בצליל שמיימי האירו את יומי.

 ועוד טרם הבנתי מה הביא אותם הלום,
ותהיתי שמא אני בחלום?!

"שמחה וגיל", שאלתים,
"מה היום מימים?"
ושניהם מביטים בי, מופתעים מחויכים,

ועונים: "כמים הפנים לפנים"...
ואינני יורדת לסוף דעתם,
ושוב תוהה, הייתכן? האמנם?

ואז הפחד מבצבץ בקרבי,
אולי טעו?
שמא לא אלי נשלחו?
ועוצמת את עניי חזק, חזק,
חוששת לפתחם,
ולגלות שיצאו הם לדרכם.

אך שמחה אינה מרפה,
וגיל מחליט שלא יתכן...
ולכן, מחליט הוא לעשות מעשה,
ולוחש הוא משהו לשמחה,
ושניהם פותחים בשירה:
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד",

ופותחת את עיני בזהירות,
ואכן הם עוד שם, שרים ושמחים.
ומבלי משים, מצטרפת אני לשירתם,
תחילה בשקט ואח"כ בקול,
ואט אט, מציפה השמחה את ליבי,
וחיוך גדול מתפשט בקרבי.

ולפתע שמחה וגיל, קמים.
מתנצלים כי חייבים הם להמשיך בדרכם,
כיוון שיש עוד כמה כמותי,
שעליהם לנקוש בדלתם.
אך ליבי מלא בשמחה וגיל,
ואעפ"י שהם יוצאים,
הם נותרו בתוכי.

 ועוד טרם הבנתי מה הביא אותם הלום,
ותוהה שמא אני בחלום?!

 חודש של שמחה ואורה, 

עדי'ה