בחג הסוכות נצטווינו מן התורה ליטול ארבעה מינים : אתרוג, לולב, הדס וערבה, ולהקפיד לכורכן לאגודה אחת. אדם המחסיר מן האגודה ולו פרט קטן – לא יוצא ידי חובתו. ואנו נשאל: מדוע?
חז"ל מסבירים כי ארבעת המינים מסמלים קבוצות שונות בעם ישראל:
האתרוג - יש בו ריח ויש בו טעם, כך ישראל - יש בהם בני אדם שהם בעלי תורה וחכמה ובעלי מעשים טובים.
הלולב - יש בו טעם (הפרי) ואין בו ריח, כך ישראל יש בהם אנשים שהם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים.
ההדס - יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם אנשים, שיש בהם מעשים טובים, ואין בהם תורה.
הערבה - אין בה לא טעם ולא ריח, כך ישראל יש בה אנשים שאין בהם תורה ולא מעשים טובים.
מכאן נלמד כי בעם ישראל ישנם סוגים שונים של אנשים וקבוצות, אך רק כשאנו "כרוכים" ומאוגדים יחד אנו יכולים להיקרא "עם". בדומה לגוף שיש בו איברים שונים: ידיים, רגלים, ראש וכד', ורק כאשר הוא מחובר יחדיו הוא גוף שלם ובריא.
מסופר במשל ידוע (במדבר רבה ד', ו') על אדם ששכר חדר בספינה והחליט לפעור בחדרו חור כדי שיוכל ליהנות ממי הים...כאשר ראו זאת נוסעים אחרים בספינה בקשו שיחדל מיד ממעשהו. אותו אדם כעס ולא הבין מדוע כולם מתערבים בהחלטתו, הרי זהו חדרו והוא שילם עליו ממיטב כספו.
והנמשל מובן: כולנו נמצאים על אותה ספינה וכולנו ערבים אחד לשני. כל מעשה, ולו הקטן ביותר שלנו, משפיע על כלל העם. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לפעור חור בחדרנו, שהרי חס ושלום עלולה לטבוע כל הספינה... וכבר נאמר בגמרא: "כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כ"ז ע"ב), אין זה משפט בעלמא כי אם דרך חיים שעלינו להבינה ולהתנהל על פיה.
אם כן, לקיחת ארבעת המינים בחיבור- באגודה אחת, מסמלת את הצורך בחיבור כל חלקי עם ישראל, באחדות העם.
ויש לתת את הדעת לכך כי ארבעת המינים מסמלים לא רק ארבעה אנשים שונים מהעם, כי אם גם את ארבע היסודות הקיימים בכל אחד מאיתנו ומהם אנו בנויים: מים, אש, רוח ואדמה. פעמים "משתלט" עלינו אחד הכוחות בעוצמה יתרה דבר היוצר חוסר איזון. כדי לחיות בשלום עם עצמנו ועם סביבתנו עלינו להיות מאוזנים... אנו זקוקים לכל הכוחות יחדיו, מחוברים בהרמוניה, כדי לחיות בשלום!
חג הסוכות במיוחד, הינו החג שהכי מסוגל לאחד, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום.
בין אדם לחברו, כיצד?
השמחה- "ושמחת בחגך והיית אך שמח"! השמחה ביכולתה תמיד לחבר ולאחד בין הבריות.
דירת עראי- כולם יוצאים מביתם, מ"אזור הנוחות" שלהם וכולם... עוברים לסוכה, אין עשירים ואין עניים... "צדק חברתי" של ממש!
בין אדם למקום, כיצד?
מצווה עם כל הגוף- על ידי כך שאנו אוכלים וישנים בסוכה כל גופינו זוכה להשתתף במצווה (מצווה נוספת דומה - מקווה). הסוכה הינה מעיין רחם אליה אנו נכנסים בשלמות ומקיימים מצווה בכל שעות היממה!
הגנה אלוקית- נאמר: "ה' אלוקים עוז ישועתי, סכותה לראשי ביום נשק". (תהילים ק"מ , ח'): "סכותה" = סוכה. הפסוק אומר: "סכותה לראשי", ז"א - הגנת עלי.
ותשאלנה הנשים: הרי אנו לא מחויבות- לא במצוות ארבעת המינים ולא בסוכה, שהרי אלו מצוות עשה שהזמן גרמן?
על כך נוכל להשיב:
א. אין אנו מחויבות, אך במידה ומתאפשר לנו לקיים אחת מהן (בהתאם ליכולת האישית והמשפחתית) כגון- מצוות אכילה בסוכה- נקבל על כך שכר כמי שאינן מצוות ועושות.
ב. במצוות "ארבעת המינים" עצמה אכן אנו לא מחויבות, אך אנו כן מחויבות באיזון "ארבעת המינים" שבתוכנו..., וכן אין אנו מחויבות להיכנס לסוכה עצמה, אך תמיד קיימת לנו האפשרות לזכות לחסות בצילו של ה', ול"הסתוכך" תחת כנפי שכינתו...
ג. המשפחה הינה כאגודה אחת, הבעל והילדים המקיימים את המצווה (בתנאי שאנו עזר כנגדם...)- הכל שלנו...
ד. וכמובן, "כל ישראל ערבין זה בזה"...מכאן שכל מצווה שכל אחד/ אחת מאיתנו מקיימים- שייכת לכ-ו-ל-ם.
חז"ל מסבירים כי ארבעת המינים מסמלים קבוצות שונות בעם ישראל:
האתרוג - יש בו ריח ויש בו טעם, כך ישראל - יש בהם בני אדם שהם בעלי תורה וחכמה ובעלי מעשים טובים.
הלולב - יש בו טעם (הפרי) ואין בו ריח, כך ישראל יש בהם אנשים שהם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים.
ההדס - יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם אנשים, שיש בהם מעשים טובים, ואין בהם תורה.
הערבה - אין בה לא טעם ולא ריח, כך ישראל יש בה אנשים שאין בהם תורה ולא מעשים טובים.
מכאן נלמד כי בעם ישראל ישנם סוגים שונים של אנשים וקבוצות, אך רק כשאנו "כרוכים" ומאוגדים יחד אנו יכולים להיקרא "עם". בדומה לגוף שיש בו איברים שונים: ידיים, רגלים, ראש וכד', ורק כאשר הוא מחובר יחדיו הוא גוף שלם ובריא.
מסופר במשל ידוע (במדבר רבה ד', ו') על אדם ששכר חדר בספינה והחליט לפעור בחדרו חור כדי שיוכל ליהנות ממי הים...כאשר ראו זאת נוסעים אחרים בספינה בקשו שיחדל מיד ממעשהו. אותו אדם כעס ולא הבין מדוע כולם מתערבים בהחלטתו, הרי זהו חדרו והוא שילם עליו ממיטב כספו.
והנמשל מובן: כולנו נמצאים על אותה ספינה וכולנו ערבים אחד לשני. כל מעשה, ולו הקטן ביותר שלנו, משפיע על כלל העם. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לפעור חור בחדרנו, שהרי חס ושלום עלולה לטבוע כל הספינה... וכבר נאמר בגמרא: "כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כ"ז ע"ב), אין זה משפט בעלמא כי אם דרך חיים שעלינו להבינה ולהתנהל על פיה.
אם כן, לקיחת ארבעת המינים בחיבור- באגודה אחת, מסמלת את הצורך בחיבור כל חלקי עם ישראל, באחדות העם.
ויש לתת את הדעת לכך כי ארבעת המינים מסמלים לא רק ארבעה אנשים שונים מהעם, כי אם גם את ארבע היסודות הקיימים בכל אחד מאיתנו ומהם אנו בנויים: מים, אש, רוח ואדמה. פעמים "משתלט" עלינו אחד הכוחות בעוצמה יתרה דבר היוצר חוסר איזון. כדי לחיות בשלום עם עצמנו ועם סביבתנו עלינו להיות מאוזנים... אנו זקוקים לכל הכוחות יחדיו, מחוברים בהרמוניה, כדי לחיות בשלום!
חג הסוכות במיוחד, הינו החג שהכי מסוגל לאחד, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום.
בין אדם לחברו, כיצד?
השמחה- "ושמחת בחגך והיית אך שמח"! השמחה ביכולתה תמיד לחבר ולאחד בין הבריות.
דירת עראי- כולם יוצאים מביתם, מ"אזור הנוחות" שלהם וכולם... עוברים לסוכה, אין עשירים ואין עניים... "צדק חברתי" של ממש!
בין אדם למקום, כיצד?
מצווה עם כל הגוף- על ידי כך שאנו אוכלים וישנים בסוכה כל גופינו זוכה להשתתף במצווה (מצווה נוספת דומה - מקווה). הסוכה הינה מעיין רחם אליה אנו נכנסים בשלמות ומקיימים מצווה בכל שעות היממה!
הגנה אלוקית- נאמר: "ה' אלוקים עוז ישועתי, סכותה לראשי ביום נשק". (תהילים ק"מ , ח'): "סכותה" = סוכה. הפסוק אומר: "סכותה לראשי", ז"א - הגנת עלי.
ותשאלנה הנשים: הרי אנו לא מחויבות- לא במצוות ארבעת המינים ולא בסוכה, שהרי אלו מצוות עשה שהזמן גרמן?
על כך נוכל להשיב:
א. אין אנו מחויבות, אך במידה ומתאפשר לנו לקיים אחת מהן (בהתאם ליכולת האישית והמשפחתית) כגון- מצוות אכילה בסוכה- נקבל על כך שכר כמי שאינן מצוות ועושות.
ב. במצוות "ארבעת המינים" עצמה אכן אנו לא מחויבות, אך אנו כן מחויבות באיזון "ארבעת המינים" שבתוכנו..., וכן אין אנו מחויבות להיכנס לסוכה עצמה, אך תמיד קיימת לנו האפשרות לזכות לחסות בצילו של ה', ול"הסתוכך" תחת כנפי שכינתו...
ג. המשפחה הינה כאגודה אחת, הבעל והילדים המקיימים את המצווה (בתנאי שאנו עזר כנגדם...)- הכל שלנו...
ד. וכמובן, "כל ישראל ערבין זה בזה"...מכאן שכל מצווה שכל אחד/ אחת מאיתנו מקיימים- שייכת לכ-ו-ל-ם.
ונסיים בדברי הרב אלימלך בר שאול זצ"ל:
יש שמחה חיצונית ויש שמחה פנימית-
שמחה חיצונית היא אשליה שאדם יוצר לו
באופן מלאכותי כדי לברוח מעצמו.
ואילו שמחה פנימית
נובעת מליבו של אדם בריא,
כמו מעיין חי הוא,
מאירה לאדם את עצמו ומחזירה
אותו אל נשמתו ואל טבעו האמיתי,
כי השמחה עצמה היא המצב הטבעי של הנשמה.
שנזכה, ל-"ושמחת בחגך והיית אך שמח"!
חג שמח
© עדי'ה הדר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה